איך ריטלין משפיע על המוח?

רציתי להתייחס למחקר שעלה  השבוע בקבוצת וואטסאפ שאומר שתרופות סטימולנטיות (ריטלין וכד') לא מפעילות את רשתות הקשב במוח, אלא את מרכזי העוררות. דיברתי עם כמה אנשי מקצוע בתחום כדי שנבין את זה.
כמו שאמרתי, לא בטוח שיש חידוש גדול. כי התאוריה הזו מוכרת וידועה כבר שנים. החידוש פה שזה כרגע מגובה בטכנולוגיה חדשה יותר של דימות. אך עדין נדרשים מחקרים נוספים. הנה מה שהבנתי עד כה.

דר' אליעזר וייסמן, רופא קשב: מדובר במחקר גדול ואיכותי המבוסס על נתוני ABCD עם אלפי ילדים, תוך שימוש ב־fMRI מתקדם. יחד עם זאת, הממצאים מבוססים על בדיקות במצב מנוחה ולא בזמן ביצוע משימות קשב, והטיפול התרופתי לא היה מבוקר מבחינת סוג, מינון או תזמון. לכן המחקר תורם להבנת המנגנון אך אינו משנה את ההבנה הקלינית או ההמלצות הטיפוליות.
כלומר, המחקר לא משנה את התפיסה, אלא מחדד את המנגנון שבו תרופות יוצרות תנאים שבהם הקשב יכול לפעול.

הפרעת קשב או הפרעת "דלק"

הורים רבים חוששים מהרגע שבו עולה הצורך בטיפול תרופתי, כגון ריטלין או קונצרטה. החשש הנפוץ הוא שהתרופה "משתלטת" על המוח או מתקנת בכוח מנגנון קשב שבור.
מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Cell וסוקר על ידי ה-NIH מביא בשורה דרמטית: מערכת הקשב תקינה. הבעיה, והפתרון, נמצאים במקום אחר לגמרי.

להלן ריכוז התובנות מהמחקר, וכיצד הן מאששות את מה שגדולי המומחים בעולם טוענים כבר שנים.

מנוע תקין, סטרטר תקול

במשך עשורים סברו מדענים שהתרופות הממריצות "מתקנות" את רשתות הקשב במוח, הקורטקס הקדם-מצחי. המחקר החדש גילה שהתרופות כלל לא משפיעות ישירות על אזורי הקשב. אזורים אלו נותרו ללא שינוי. כלומר, הם אינם פגומים.

במקום זאת, נמצא שהתרופות פועלות על שני מנגנונים עמוקים יותר:
עוררות – היכולת של המוח להיות "ער" ודרוך.
מוטיבציה ותגמול – היכולת להרגיש עניין ולפיכך סיפוק מפעולה.

המשמעות להורים: הילד שלכם לא סובל מ"חוסר יכולת להקשיב". אלא שהמנגנון שאמור "להדליק" אותה, המוטיבציה והעוררות, לא נכנס לפעולה במשימות שגרתיות. התרופה לא מחליפה את הילד, היא רק מספקת את ה"דלק" שמאפשר לו להשתמש ביכולות שלו.

מעניין היה לי לשמוע ממוטי זולברג שהביא בספר שלו "דע לך בני" שגם בכתבים שלנו, הסטייפלר ועוד, מציינים שיש "שריר" של מוטיבציה שאפשר לפתח. והדברים מסתדרים בהלימה עם המדע.

"חותמת גומי" לקולות גדולים במדע של ADHD

הממצאים הביולוגיים הללו מעניקים לראשונה "חותמת גומי" מדעית לתיאוריות של שלושת החוקרים המובילים בעולם בתחום ה-ADHD. הנה איך כל אחד מהם מתחבר לרעיון הזה:

פרופ' ראסל בארקלי טוען שנים: "ADHD זו הפרעה בביצוע, לא בידע"

הטענה הוותיקה: בארקלי טען תמיד ש-ADHD אינה הפרעה של ידע, איך להקשיב, אלא הפרעה של ויסות עצמי וביצוע. הוא הסביר שה"מכל דלק" של הילד מתרוקן מהר, ולכן הוא לא מצליח ליישם את מה שהוא יודע.
המחקר הוכיח שה"מנוע", הידע והקשב, תקין, והתרופה פועלת בדיוק על ה"דלק", הסטריאטום ומערכות העוררות. זהו אישוש ביולוגי לכך שהבעיה היא בגיוס המשאבים לפעולה, ולא ביכולת השכלית.

אם בעבר חשבו ש-ADHD הוא סיפור של החלק הקדמי של המוח, שם נקלטים גירויים ויוצאות פעולות, היום ידוע שיש עוד חלקים במוח שמעורבים בסיפור הזה.

שיטתו של ד"ר נד האלוול: "מערכת עצבים מבוססת עניין"

הטענה הוותיקה: האלוול טבע את המונח "Interest-Based Nervous System", מוח אינטרסנטי. הוא טען שילדים עם ADHD יכולים להתרכז שעות במשחק מחשב, היפר-פוקוס, כי הוא מעניין, אך קורסים כשהמשימה משעממת. הוא דימה זאת ל"מנוע של פרארי עם בלמים של אופניים".

המחקר הראה שהתרופה מפעילה את מערכת התגמול. כלומר, התרופה גורמת למשימה משעממת, כמו שיעורי בית, להרגיש "מתגמלת" ברמה הכימית, בדיוק כמו משחק מחשב. בכך, היא מאפשרת למוח ה"מבוסס עניין" להיכנס לפעולה גם כשאין ריגוש חיצוני.

ד"ר דניאל איימן: "להעיר את המוח הישנוני"

הטענה הוותיקה: בסריקות ה-SPECT שלו, איימן הראה שכאשר אנשים עם ADHD מנסים להתרכז, הפעילות במוח הקדמי שלהם דווקא יורדת. הוא טען שהמוח שלהם נכנס למצב של "שינה" כשהוא צריך להתאמץ.
דרך אגב, הוא הראשון שמיפה 7 צורות של הפרעת קשב באזורים שונים של המוח. זה כבר לסיפור אחר. הקהילה המדעית לא מיהרה לאשש את הממצאים שלו.

המחקר אישר שהסטימולנטים פועלים על רשתות של עוררות. התרופה למעשה "מעירה" את גזע המוח, מה שמונע מהמוח הקדמי "להירדם" באמצע השיעור, ומחזיר את זרימת הדם והפעילות לאזורי הניהול.

אסיים בדברים של דר' וייסמן וקצת דלק עבורכם לדרך:

"המחקר מראה שממריצים ל-ADHD פועלים בעיקר דרך שיפור ערנות, עוררות ומערכת התגמול, ולא דרך שינוי ישיר של רשתות הקשב במוח, במצב מנוחה."

המשמעות הקלינית:
זה לא סותר את זה שהתרופות כן משפרות קשב בפועל. הקשב הוא תפקוד תלוי מצב: כשיש יותר ערנות ויכולת להתמיד במשימות לא מתגמלות, הקשב מתאפשר. לכן ילדים נרגעים ומתמידים יותר.

חשוב להדגיש:
זה לא אומר ש-ADHD הוא רק בעיית מוטיבציה או שינה, ולא אומר שאפשר לוותר על טיפול תרופתי. כן מחזק את החשיבות של הערכת שינה כחלק מהאבחון.

לא שינוי פרדיגמה, אלא חידוד של המנגנון – התרופות יוצרות תנאים שבהם הקשב יכול לפעול.

השורה התחתונה עבורכם, ההורים, היא שינוי בנקודת המבט:
לא הילד ולא הקשב שלו "מקולקלים". הטיפול התרופתי אינו משמש כקביים למוח חלש, אלא כמערכת הצתה, סטרטר, למוח חזק שלעיתים מתקשה להתניע.
ברגע שהתרופה מאזנת את רמת העוררות והמוטיבציה, הילד שלכם, עם האישיות שלו, היצירתיות שלו והחוכמה שלו, הוא זה שנכנס לפעולה, בכוחות עצמו.

1

2