אימון, לא תיקון

הוא הגיע אליי עם עיניים חכמות

בן 27, גבוה, דק גזרה, עונד תכשיטים קצת מחוספסים, חיוך מתנצל שהספיק להשתמש בו היטב להקסים את הסובב. חיפש "אימון אישי, לא פסיכולוגי" — ניסוח טיפוסי לאנשים כמוהו: כאלה שעברו הרבה, מבפנים ומבחוץ, ולא סומכים בקלות. לא על אנשים, ולא על עצמם.

"היה לי ADHD עם תעודות, כזה עם כל הסוללה," הוא אמר בחצי צחוק. "נתנו לי ריטלין בכיתה ד׳. הפסקתי אחרי חצי שנה. עשו לי רע בגוף ובראש. מאז לא נגעתי בזה."

"ומה קרה מאז?"

הוא משך בכתפיים. "מה לא קרה?" ואז התחיל לספר.

סיים בי"ס בלי תעודה, עבודות זמניות, זוגיות לא יציבה, תארים שלא הושלמו, ניסיונות עסקיים שננטשו רגע לפני הפריצה, חברים שנעלמו עם הזמן, וחיים שלמים שבהם הוא מנסה להבין: זה אני? או שזה משהו שבי? ומה זה שזורם לכולם , ואצלי תקוע?

הייתה בו תבונה נדירה. הוא ידע לנתח כל דפוס התנהגות שלו כאילו היה צופה מהצד. הוא הבין בדיוק איך הוא מחרב לעצמו קשרים, למה הוא דוחה שוב ושוב דברים, ואיך התחושה הזו — של "אני לא מצליח להתמיד בכלום" — חודרת עד העצם. אבל עם כל ההבנה — הוא הרגיש חסר אונים. כאילו יש שחקן נוסף במגרש, אחד שאי אפשר לשלוט בו.

וכששאלתי אותו מתי הוא הכי סובל, הוא לא היסס: "כשאני עם עצמי." כשאין דדליין, או מישהו שצופה בי, או סכנת פיטורין. אז הכול מתפרק. כאילו אין לי עצמות.

בתוך המילים שלו ראיתי את מה שאני רואה בהרבה אנשים עם ADHD: הם לא חסרי ידע – יש להם בשפע. הם לא חסרי כוח רצון. הם מאוד רוצים. הם מותשים ממאבק של שנים, כמעט חסרי ישע.

ולא, הוא לא רצה לחזור לתרופות. "אני לא נגד, פשוט… אני לא שם."

ואז פתחנו יחד את התמונה השלמה: סל הכלים של התמודדות עם ADHD — כי תרופה, עם כל חשיבותה, היא רק חלק קטן בתמונה. הסברתי לו על ה"עשרת המרכיבים" — סל טיפול שלם שבנוי כך:

הכרה בזהות נוירולוגית שונה – להבין שזה לא שהוא מקולקל, אלא שהמוח שלו פועל אחרת. וזקוק להתמודדות שונה שתומכת במוח הייחודי שלו ולא מתנגדת לו.

חינוך עצמי לקשב – להעמיק בהבנת המנגנון של הקשב, העוררות, והוויסות. באחת הפגישות – ביקשתי ממנו לשים טיימר של 15 דקות, ולבחור משימה אחת, קטנה ככל שתהיה, ולבצע אותה. בלי קפיצות, בלי מצוינות, רק לסיים. הוא חזר אחרי שבוע ואמר: "עשיתי שלוש כאלה. והקטע הוא שזה לא רק שסיימתי – זה היה נעים. לא חשבתי שזה יכול להיות נעים."

מודעות לרגשות – לדעת לזהות הצפה, בושה, נטישה עצמית, ולתת להם שם ומקום. להפסיק להסתתר מאחורי מסכות ולהסכים להיות אותנטי.

שינוי הרגלים סביבתיים – מבנים קבועים, תזכורות חכמות, עוגנים.

חיזוק קשרים מיטיבים – אנשים שרואים אותך, מחזיקים איתך עקביות.

תזונה, שינה ותנועה – איזון פיזיולוגי שמייצר יציבות מנטלית.

עבודה מבוססת חוזקות – לא לתקן את החולשות, אלא לשים זרקור על המקומות שהוא פורח בהם. הוא נזכר שהוא אהב לכתוב שירה בגיל ההתבגרות. הזמנתי אותו לחזור לזה בלי שום ציפייה. הוא שלח לי טקסט אחרי טקסט. לא כדי להיות משורר. כדי להתחבר לעצמו.

אימון תפקודים ניהוליים – תרגול קבלת החלטות, סדרי עדיפויות, דחיינות. אסטרטגיות איתחול, וגמישות רגשית וקוגניטיבית.

תמיכה רגשית מעשית – עם אנשי מקצוע שמבינים ADHD לעומק, גם בלי תרופות. אבל עם כלים שיעזרו לו.

בחינה מחודשת של טיפול תרופתי – אם וכאשר מתבשל רצון, לעשות את זה ממקום בוגר, לא כפוי. מבחירה ולא מתוך ריצוי של מערכת כזו או אחרת.

הוא הקשיב. שקט מאוד. ואז אמר: "אז אולי לא נכשלתי. אולי פשוט לא היה לי את כל זה."

עבדנו יחד כמה חודשים. לפעמים הוא הבריז. לפעמים שקע. אבל תמיד חזר. משהו בתוכו התחיל להאמין שזה אפשרי.

בפגישה האחרונה שלנו — לעת עתה — הוא אמר לי: "אני לא מאורגן. לא הפכתי פתאום לאחר. אבל אני פחות שונא את עצמי על זה. וזה כבר הרבה."

טיפול תרופתי לADHD כשהוא עובד טוב הוא קיצור דרך נפלא להצלחות. העניין הוא שלא תמיד אפשר לתת תרופה. אבל תמיד צריך הכרה, שפה, שייכות וכלים שעובדים עם המוח הייחודי הזה. כי אדם עם ADHD לא זקוק לתיקון — הוא זקוק להבנה, מראה אמפתית, ומסגרת שמכירה ביכולת שלו, ותומכת בגדילה שלו. זה מה שאימון לADHD נותן. כך קורה שדווקא מתוך השונות שלו האימון עוזר לו לפתח מיומנויות חסרות , ומתוך כך לבנות חיים שלמים.

1

1