שיתוף
אני זוכרת אותי יושבת שעות מול שיעורי בית משמימים.
באמת, אני לא יודעת מה עשיתי שם שעות, אבל זה היה רוב אחר הצהריים. והערב.
התוצאות? לא שיקפו את המאמץ, וזה ממש לא היה כיף.
אני פוגשת פעמים רבות אנשים שמלינים על הצורך ללמוד דברים שאין בהם תועלת,
לשנן מידע שבטוח יישכח (כמו תאריכים ומניעים לפרוץ מלחמת האזרחים ב…),
ולחוות עימותים מול הורים ומורים סביב שיעורי בית שנשכחו, התאדו,
או שנעשו חלקית ובחטף, אם בכלל.
נשאלת השאלה – למה לענות את הדור הצעיר בעונש הזה?
למה בעצם ללמוד?
האם לא עדיף לשחרר את הילדים לחופש?
לתת להם לרוץ בשדות, לבהות בשקיעות, לנקש עשבים או לצייר?
האם לא עדיף לשחרר אותם לנפשם שיגדלו מתי שיגדלו,
יפתחו – או שלא יפתחו – מה שיבחרו כשהם כבר יהיו מסוגלים לבחור?
למידה: לא מה, אלא למה?
לא אתייחס כאן לשאלת איך ללמוד, זו שאלה למאמר אחר.
התשובה שלי גם לא מתייחסת לתוכן הנלמד.
במקום זאת, אעסוק בשאלה רחבה יותר: למה ללמוד בכלל?
אני מבחינה בין התכנים הלימודיים עצמם לבין המיומנות של למידה.
מה קורה למוח כשמתרגלים מיומנויות כמו שינון, חזרה, הגשת עבודות בזמן, או סיום משימות?
חיזוק התפקודים הניהוליים:
תרגול מיומנויות משפר את יכולות התכנון, הארגון והשליטה העצמית.
במיוחד עבור אנשים עם ADHD, שהקורטקס הפרה-פרונטלי שלהם זקוק לגירויים עקביים כדי להתפתח –
התרגול הזה הוא הכרחי.
שיפור קישוריות עצבית וגמישות מוחית:
חזרתיות בפעולות מחזקת את הקשרים בין נוירונים
ומשפרת את היכולת של המוח להשתנות ולהסתגל.
זה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל דווקא החזרה העקבית והנוקשה מובילה לגמישות.
חשבו על בלרינה מעופפת על הבמה – היא הגיעה ליכולת הזו בזכות תרגול יומיומי נוקשה.
יצירת הרגלים אוטומטיים:
כשפעולה הופכת לאוטומטית, היא דורשת פחות מאמץ מנטלי ומשמשת כעוגן יום-יומי.
וזה בדיוק מה שהרגלים בריאים יכולים לעשות:
להפוך פעולות בסיסיות לפשוטות יותר ולמנוע את הצורך "לקרוע את הים" בכל פעם מחדש.
השפעה על דופמין:
הצבת מטרות והשגתן מגבירות את הפרשת הדופמין במוח.
זה מחזק את המוטיבציה שלנו ומספק איזון רגשי,
מה שמניע אותנו לפעול שוב ושוב כדי להשיג עוד הצלחות קטנות.
הפחתת עומס וחרדה:
אנחנו דוחים דברים שנראים מאיימים, קשים, או משעממים.
כשחוצים משימות גדולות לביסים קטנים – "הצפרדע" הופכת קלה יותר לבליעה.
החרדה יורדת, ההימנעות מצטמצמת, והתחושה הכללית משתפרת.
ללמוד כדי לחיות טוב יותר
מה שעלינו להשכיל ללמד את ילדינו הוא
שלא המה שהם לומדים הוא העיקר – אלא למה הם לומדים בכלל.
לימוד, שינון, חזרה ופיתוח מיומנויות למידה עצמאיות (כמו שיעורי בית)
נועדו לפתח את היכולת להשיג מטרות, להתמודד עם אתגרים, ולחוות הצלחות.
זה לפיתוח תחושת המסוגלות.
התחושה הזו אומרת: גם אם כרגע אין לי את הידע או היכולת – אוכל לרכוש אותם.
תמיד יש לאן לגדול, ותמיד יש מי שיוכל ללמד אותי.
למידה היא בעצם הכלי שמאפשר לנו להפוך למה שאנחנו רוצים להיות.
היא מלמדת אותנו שעם התמדה, כל חלום בר-השגה.
זהו כלי שמוביל לעצמאות בריאה ולחוסן נפשי.
תרומה חבויה של שיעורי הבית
אולי בכל זאת לישיבה ההיא מול שיעורי הבית, כשהייתי ילדה, הייתה תרומה שאיני יכולה להתכחש לה.
אולי היכולת שלי היום לשבת שעות מול מחשב ולכתוב תוכן,
לשבת שעות להקשיב למתאמנים או לתת הדרכה,
היא תוצאה ישירה של אותם רגעים מול מחברת שיעורי הבית.
אז, בעודי יושבת מול הדפים,
נוצרו ערוצי למידה וסינפסות מוחיות שפיתחו את היכולת להפנים, להתמיד,
ולהשתמש בכישורים האלה להגשמת מטרות חיי.
לסיכום
שיעורי הבית הם לא רק מטלה משעממת (שצריך מאמר נוסף לדבר איך אפשר לעשות בצורה מאפשרת יותר);
הם כלי רב-עוצמה לפיתוח מיומנויות למידה, חוסן נפשי, וגמישות מחשבתית.
באמצעותם אנחנו מלמדים את ילדינו לא רק מה לדעת,
אלא איך לרכוש ידע, איך להתמודד עם אתגרים,
ואיך להפוך את עצמם לגרסה הטובה יותר שלהם.
1
1
