בגנות שעורי הבית או בזכותם – לעריכה

תמר ונועה: מאבק להאמין בעצמי

תמר ישבה מול שולחן העץ העמוס בדפים, בחדר המואר בקושי.
הדקות חלפו לאט, והיא נאבקה בנשימות עמוקות בניסיון להשתלט על החרדה שטיפסה בגרונה.
שוב ושוב הסתכלה על המספרים, אך המוח שלה סירב לשתף פעולה.
הזיעה בידיה הפכה את העיפרון לחלקלק, והיא זרקה אותו על השולחן בייאוש.

"עוד מבחן, עוד פעם בקושי 70," היא לחשה, כשעיניה מתמלאות דמעות.
"בשביל מה כל זה טוב בכלל? זה לא עוזר לי!"

השיחה הראשונה עם נועה

היא זכרה היטב את השיחה הראשונה שלה עם נועה, מאמנת ה-ADHD שלה.
תמר הייתה ספקנית, אפילו עוינת בהתחלה.
"אף אחד לא מבין כמה זה קשה לי!" צעקה בשיחה הראשונה שלהן, דמעות התסכול זולגות על פניה.

"אני יודעת," נועה ענתה בקול רך אך יציב.
"אבל אנחנו יכולות ללמוד איך לעזור למוח שלך להצליח. את לא לבד בזה."

התחלה קשה

בפגישות הראשונות, תמר בקושי שיתפה פעולה.
כל משימה שנתנה לה נועה, התקבלה בהתנגדות גלויה.
"אני לא מסוגלת לשבת יותר מעשר דקות," הכריזה.
"זה פשוט לא אפשרי עבורי."

אבל נועה לא ויתרה.
היא התחילה עם תרגילים קטנים לוויסות רגשי, כמו נשימות עמוקות,
תרגילי מדיטציה קצרים וציור פשוט להרגעה לפני הלמידה.
בהמשך, היא הכניסה שיטות לניהול תפקודים ניהוליים כמו טיימר מדוד ללמידה,
הפסקות מתוזמנות ביומן והכנת רשימה מסודרת של משימות קטנות וברורות.

רגע של פריצת דרך

באחד המפגשים, כשנועה ביקשה מתמר לכתוב "למה חשוב לי להצליח?", תמר פרצה בבכי.
"אני אפילו לא יודעת למה חשוב לי להצליח. זה סתם לחץ שמפעילים עליי!"

נועה לא נרתעה.
היא חייכה בעדינות והגישה לתמר דף לבן חדש.
"בואי נתחיל הפוך," אמרה בשלווה.
"כתבי מה תרגישי אם לא תנסי בכלל."

התהליך הזה היה קשה, אבל בסוף המפגש תמר הבינה משהו חדש.
היא ראתה שהפחד הכי גדול שלה הוא לא הכישלון עצמו, אלא התחושה שהיא לא מאמינה בעצמה.

שינוי גישה

מאותו יום משהו השתנה בהדרגה.
כשישבה להכין שיעורי בית, החלה להשתמש בשיטות של נועה:
נשמה עמוק, סידרה את הטיימר ל-15 דקות ואמרה לעצמה:
"אני יכולה להחזיק מעמד רק עד שהזמן ייגמר."

בכל פעם שהצליחה להשלים משימה קטנה, תחושת ההצלחה התחזקה בתוכה מעט יותר.
עדיין היה קשה, אך כעת היה ברור לה שהמאבק לא היה רק מול שיעורי הבית או המבחנים—
המאבק היה על האמונה שלה בעצמה.

מבחן ההצלחה

ביום של המבחן הגדול באנגלית, החרדה שוב הגיעה, אך הפעם תמר לא ברחה.
היא עצמה עיניים והשתמשה בטכניקת הוויסות שנועה לימדה אותה—
לספור אחורה מחמש, לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמה שהיא כבר התמודדה עם קושי גדול יותר.

כשהמבחן חזר, הציון 85 הופיע לידה באדום בוהק.
היא נשמה לרווחה.
הפעם זה היה יותר מסתם ציון טוב יותר—זו הייתה ההוכחה שהיא יכולה לשנות את מה שחשבה שבלתי ניתן לשינוי.

בפגישה הבאה עם נועה, תמר הניחה את המבחן על השולחן בחיוך של ניצחון.
"הצלחת," נועה אמרה בשקט.
"הצלחתי כי האמנתי שאני מסוגלת," השיבה תמר, והפעם, זו הייתה אמת של ממש.

1

1