דף חדש כמו כולן (הכנה חשובה לשנה הבאה)

בס"ד

"אמא, אני רוצה דף חדש כמו כולן"
בפגישה האחרונה שלנו, אותה אימא שיתפה אותי: היתה לי שיחה מפתיעה עם בת ה12 שלי. היא לא רוצה שנספר למורה שלה בשנה הבאה שיש לה הפרעת קשב… היא אמרה: 'אני רוצה דף חדש כמו כולן'. הצילו! מה עושים?" אני כבר מכירה את הבת 12 שלהם. היא ילדה חכמה, יצירתית, רגישה מאוד, וגם, כמו לא מעט בנות, מתמודדת עם הפרעת קשב, מטופלת תרופתית ולומדת בכיתה רגילה עם התאמות מיוחדות.
כשהעלתה את הבקשה שלה לא לספר השנה למחנכת על ההתאמות, משהו בי רעד. מצד אחד, הבנתי כל כך את הרצון שלה להיות "כמו כולן", להרגיש שייכת, לא מסומנת. מצד שני, ידעתי בדיוק איך ייראה יום הלימודים שלה כשהמורה לא תדע למה היא מתקשה להעתיק מהלוח, למה היא שוכחת להביא ספרים, למה היא עלולה להתפרץ או לשכוח להגיש.

הכמיהה להיות כמו כולן
הכמיהה הזו טבעית ונוגעת ללב. בני נוער, ובעיקר בנות בגיל ההתבגרות, עסוקות בשאלת ה"שייכות. הן רוצות להיות שונות ומיוחדות, אבל לא חריגות*. עצמאיות, אבל לא לבד. כל חריגה מהנורמה, אפילו כשמקורה בזכות להתאמות שמקלות עליהן, עלולה להפוך אותן למושא לעקיצות, להערות, או "רק" למבוכה פנימית קשה מנשוא.

אני זוכרת תלמידה בוגרת שלי, שבמשך שנתיים ויתרה על הזכות להקראה מותאמת של מבחנים. היא הייתה בורחת לשירותים, מגיעה מאוחר בכוונה ביום של המבחנים. רק לא לחוות את הבושה של הצורך לצאת להקראת מבחן. היא העדיפה לוותר על ה"פרווילגיה" ולהצליח פחות במבחן, רק לא להרגיש שונה מול כולם. הנזק הצטבר, הציונים נפגעו והביטחון העצמי שלה נשחק עד דק.
היא דווקא לקחה את זה למקום חיובי מאוד. אחרי שהתחלנו לעבוד יחד, היא למדה להכיר את עצמה ואת ההפרעה ממקום בריא יותר. היא הגתה רעיון להקים מייזם למניעת הבושה והתיסכול מהבנות האחרות – על ידי מערך של הודעה דיסקרטית ומוקדמת למי שמקבלת התאמות – מתי ואיפה תערך ההקראה. והיא אף הצליחה לגייס את המוסד הלימודי למערך שכזה בשנה האחרונה שלה שם.

לא מחליטים מאחורי הגבָָָָָָ
הדבר הראשון שאני מבקשת לומר להורים הוא: אל תחליטו בשבילה לבד. לא מאחורי גבה ולא בניגוד לרצונה. אנחנו מחנכים אותה להיות אדם בוגר שיודע לזהות את הקושי שלו, להכיר אותו ולהתמודד אתו, צעד צעד. לכן תזמינו אותה לשיחה כנה. שאלו אותה: מה חשוב לך שיקרה השנה? מה מפריע לך בהתאמות? מה לדעתך המחנכת עלולה להבין לא נכון אם לא תדע?
תנו לה הזדמנות לדבר את הרגשות העמוקים שלה את הבושה, את הפחד להיות מוחרגת, את התקווה שתצליח "לבד". לפעמים עצם זה שמקשיבים לה, מבררים יחד, הופך את ההתמודדות לקלה יותר.

הסתכלות עדכנית ומותאמת
בנות רבות עם ADHD משתנות מאוד משנה לשנה. ייתכן מה שעזר לה בשנה שעברה לא רלוונטי כעת. אולי היא למדה אסטרטגיות חדשות? אולי הביטחון העצמי שלה התחזק? אולי צריך התאמות אחרות? לפעמים דווקא שיחה עם רופא, מאמנת קשב או פסיכולוגית תוכל לשפוך אור על מה נכון עכשיו, ולא מה היה נכון בעבר.

איך משתפים מורה בחכמה
שיתוף המחנכת לא חייב להיות מלא ומביך. אפשר להסביר לילדה שמספיק שהמורה תדע רק עקרונות כלליים: למשל, שחשוב לה מאוד לשבת בשורה שנוחה לה, שעדיף לא להעיר לה בקול מול כולם אלא בתנועת יד מוסכמת, או שצריך לעזור לה בתזכורות קטנות בזמן מבחן.
גם היום, עם כל הקידמה, הפתיחות וההתקדמות בהכשרות למורים, לא כולם מסתכלים על ADHD בצורה שווה. שוב משתפת בחוויה שהיתה לי, לפני מספר שנים – מול רב'ה שטען לי בתוקף – שאין מקום "לילד כזה" בכיתה רגילה. אחרי שביקשנו שיושיב אותו בקידמת הכתה ולא בסוף, כי הוא לטענת הרב, לא לומד, אז למה לבזבז משאבים שיכולים לשרת ילדים אחרים "שרוצים ללמוד"… זו היתה שיחה קשה. (אני יודעת שבאותו מוסד לימודי שינו את הגישה כבר ואכן יש שם הכשרה טובה היום ולכן מרשה לעצמי לשתף את זה).

אני מכירה אמא שכתבה יחד עם בתה פתק קטן למחנכת: "X ילדה מקסימה עם קושי מסוים, היא תעדיף לקבל תזכורות בשקט. תודה שאת קשובה". זה הספיק למורה כדי ללוות אותה בלי לפרסם ברבים.

שיח רגיש עם בנות – ולמה זה קריטי
בנות עם ADHD רגישות מאוד לדחייה, לתחושת כישלון, לביקורת. הן עלולות לפרש כל הערה כאות קלון. ולכן חשוב שגם המחנכת וגם אתם ההורים תתאמו שפה חיובית. למשל: במקום "למה שכחת?" להגיד "בואי נזכיר לעצמנו ביחד". במקום "את שוב לא מרוכזת" להגיד "בואי נחזור רגע למה שאמרנו".

פתרונות נוספים שאפשר לשקול
– ליצור קבוצת תמיכה פנימית: כמה בנות שיכולות ללמוד יחד, בלי שיידעו על התאמות, אבל יגבו אחת את השנייה.
– להתאים את שעות המבחנים כך שתוכל להיבחן בחדר שקט יותר, גם בלי שתצטרך לצאת "מול כולם".
– לחזק את החוסן החברתי שלה: אולי בחוגים, אולי בפעילות חברתית בה היא מצליחה במיוחד.
– לאפשר לה לבדוק בחודש הראשון האם היא באמת מסתדרת בלי כל ההתאמות ורק אז לקבל החלטה מחודשת.
–
נקודה לקחת לדרך – כמאמנת ADHD וכמנחת הורים
התחילו את השיח כעת לפני שהשנה הבאה מתחילה ואז כולם לחוצים. יתכן שתצטרכו לדבר על זה כמה פעמים עם הבת.
הקשיבו.
דברו בגובה העיניים. שתפו את הילדה בקבלת ההחלטות. הפרעת קשב היא לא רק אתגר לימודי, אלא אתגר רגשי עמוק של תחושת ערך עצמי ושייכות.
כשאתם רואים את הילדה ולא רק את הבעיה, כשאתם מתייעצים איתה, בונים איתה תכנית קטנה לפרקי זמן קצרים, אתם מלמדים אותה מיומנות חיים חשובה פי אלף מהתאמות למבחן.
מאחלת לכם ולבתכם ברכה, חוסן פנימי, קבלה ואהבה גדולה.
הדורשת בשלומכם הטוב,
אילת ווגברייט, מאמנת ADHD ומנחת הורים

2

1