החזית והעורף ורף התפקוד

אני שומעת לאחרונה שדברים קצת נכנסים לשגרת מלחמה. יש פחות אזעקות,  ואפילו שיש מלחמה בחזית העורף מתחיל למלא את הרחובות, לחזור לתיפקוד המוכר, הידוע של רוטינה ושגרה. יש פחד לראות את

צמד המילים "הותר לפרסום…" ומעבר לזה אם לא עוסקים עם מפונים

או התנדבות באופן ישיר – חלק גדול חזר לשיגרה.

אז אני שומעת שיש כאלו שמרגישים פחות משמעותיים. שאל מול

ספורי הגבורה בעזה ובעוטף, אל מול קריאת התהילים בדמע, או קריעת

החולצות הלא צנועות, ועוצמת ההתנדבות – יש כאלו ששואלים את עצמם

– איפה ההתלהבות, האש היוקדת הזו אצלי….?

לפני חודש אפשרות שעם ישראל יתקלף מקליפותיו  נראה היה מצב

בלתי אפשרי, מופרך. וראו *פלא – לפתע, בדמע ודם – עם ישראל

אחד וחי.

והוא חי לא רק בשביל עצמי, לא רק כיחידים ובודדים ומפורדים – אלא

במסירות נפש הכי מקסימלית. על החיים ועל המוות. זה פלא גדול מאוד!

ומה על העורף שנכנס לשגרה? מה איתנו שחזרנו למחוזותינו?

מעולם לא שמענו שהעור שמגן על העורף מרגיש שהוא לא עושה

מספיק, כי ללב יש תפקיד קריטי בחיים של הגוף.

כשאת עושה עבודתך, כשאתה לומד, ועובד, תמשיכו לחייך אחד לשני,

לילדיכם – זה הוא התפקיד שיש לכם לעת הזו.

נכון, שזה נראה יותר משמעותי להסתער בנגמ"ש, לגמוע תהילים בדמע.

ואלו חלקים דחופים וקריטיים.

אך אם הם יגרעו מהתנהלות שלכם מול התפקיד שנגזר לכם לעת הזו –

עדיף תניחו את חלום הנגמש, ההתנדבות שמעבר וסיום עוד ספר

התהילים למי שזה נגזר לו, למי שיכול. (את תאמרי את הפרקים שאת יכולה).

יש שלושה מצבי הישרדות – לחימה, בריחה וקפיאה. יש אנשים

שהאינסטינקט ההשרדותי שלהם זה לקפוא. לא לעשות כלום, רק

לבהות אל מול מצבי המצוקה. בשבילם – לחדש את שגרה זה דבר גדול

ועצום!

אל תזלזלו אף פעם בעורף. הוא מחזיק את האיבר הכי חשוב בגוף –

את הראש.

כל מה שהם עושים שם בכל החזיתות, זה כדאי שהעורף הזה יתקיים.

1

1