שיתוף
הילדים שלך מבקשים ממך המון.
הם יקרים. הם מתישים. הם מצפים להמון.
נסיעות ברכב וטיולים משפחתיים.
לימודים יקרים, דירה. ועוד כוס מים לפני השינה.
וגם סיפור. הם מבקשים ומבקשים ומבקשים.
אבל מתחת לכל זה, הם באמת חושקים בדבר אחד.
הם באמת רוצים דבר אחד ממך –
שהם רוצים שתראה אותם. שתאשר אותם. שתאמין בהם.
כמאמנת ADHD, אני פוגשת המון הורים שמתמודדים עם הדרישות והציפיות האינסופיות של ילדיהם. ההורים מגיעים עייפים, מבולבלים, ותוהים איך לעמוד בקצב של הילדים שלהם, במיוחד כשהם מבקשים מהם כל כך הרבה דברים.
זכור לי מקרה מיוחד מאוד, מקרה שנגע לליבי והעניק לי ההבנה העמוקה ביותר על מערכת היחסים המורכבת בין הורים לילדיהם.
היה לי מתאמן, בחור חרדי, ש"ירד מהדרך". הוא עזב את הישיבה והחליט לחפש את מקומו על הבמה – בעולם המשחק. אביו היה המום כשבנו הודיע לו שהוא רוצה לעזוב את עולם התורה ולעסוק בתחום כל כך רחוק מבית אבא. זה היה כמו סטירה בלב לכל הקדוש והיקר עבור האב, שעשה מסירות נפש עצומה כדי לגדל את ילדיו בדרך תורה ומצוות. אבא שבחר להיות יהודי פשוט, לא ראש ישיבה. רק רצה להשתלב כאברך מן המנין,
שהילדים שלו כמו כולם מדוגמים ואחידים. ילדים טובים.
אבל הבן הזה היה שונה. הפרעת הקשב גרמה לו להרגיש שונה מאוד מהאחים שלו. הוא לא הצליח לפרוח בלימוד התורה כמו שהם עשו, הוא לא הצליח לשנן משניות בעל פה ולא לזכות בפרסים. מה שהוא היה טוב בו – זה תיאטרון, אבל זה לא עזר לו להיכנס לישיבה טובה. והאב? הוא פשוט לא הצליח להבין את הצורך של בנו.
כמו הורים רבים, האב הזה היה עטוף בספקות ופחדים. הוא התקשח, נרתע, והקשר ביניהם נסדק. הבן, בחור עם רגישות עמוקה, חווה את הנטישה הזו בצורה כואבת מאוד, הן מבית והן מהחברה החיצונית. הוא אמר לי פעם: "אבא שלי מביט בי כאילו אני זר. אמרתי לו שזה מה שאני אוהב, אבל הוא לא יכול לקבל את זה. זה לא משנה כמה אצליח, אני תמיד ארגיש כמו אכזבה בשבילו, כמו בושה למשפחה. למה הוא לא רואה שאני בעצם כמוהו? גם הוא מרד. גם הוא שינה את מה שההורים שלו עשו כשהוא חזר בתשובה."
הסיפור הזה כל כך חזק, כי הוא ממחיש דבר חשוב: הילדים שלנו – הם ישתנו בכל מקרה. הם יבחרו את דרכם, ולא משנה כמה ננסה לשלוט במסלול הזה, שום כמות של ביקורת או צעקות לא תעצור אותם מלמצוא את הדרך שלהם. אז למה לא להיות שם לידם, כשהם מגששים באפלה?
אני יודעת שזה מפחיד. המחשבה שילדכם יסתובב בעולם בלי המגן של הדרך הברורה שציירתם לו – זה מפחיד מאוד. אבל האמת היא, שאין ערובה שהילדים שלנו יצליחו עם השגעונות שלהם. מה שמדרדר אותם הכי הרבה הוא לא הדרך שהם בוחרים ללכת בה, אלא תחושת הנטישה שהם חווים כשהם מרגישים חסרי בית, בלי קרקע בטוחה לעמוד עליה, ובלי התמיכה שלנו.
אם אנחנו ננעל את הדלתות בפניהם, אם נגיד להם שוב ושוב שהם לא עושים את מה שצריך, מה אנחנו יוצרים? אנחנו יוצרים תחושת ניתוק וחוסר תקווה. והסיכוי שהם יצליחו באמת פוחת עוד יותר אם הם יעשו את זה לבד, בלי רשת הביטחון של תמיכתנו.
אז מה כן לעשות? התשובה פשוטה אך קשה לביצוע. עלינו לוודא שהם יודעים שהדלת אלינו תמיד פתוחה. אל הבית – וגם הלב שלכם – לא משנה מה. זה לא יפתור את כל הבעיות שלהם, הקשיים לא ייעלמו, אבל הידיעה שיש להם מקום לחזור אליו, מקום שבו הם תמיד יתקבלו באהבה וללא תנאים – ייתן להם שכבת מגן פנימית. זהו הקו שמחבר אותם לתקווה. התקווה שהם יצליחו למצוא את דרכם, שיום אחד הם יגיעו אל המנוחה והנחלה.
אני חושבת על הטרגדיות ההיסטוריות שמלוות את העם שלנו. הלוחות נשברו, ספר תורה נשרף, העיר הובקעה, קורבן התמיד בטל, צלם הונח בהיכל. הקליפה נסדקה, החומות קרסו, ואף הבית שדה נחרש – אבל הפרי, העם שלנו, נשאר קיים. בדיוק כך אנחנו צריכים לשמור על הילדים שלנו. גם כשהקליפה נראית כאילו היא נשברת, גם כשהמסלול שלהם נראה זר, הפרי שבתוכם – הנשמה שלהם – נותרה בטהרתה. כל מה שהם צריכים זה שתשמרו את החיבור הזה איתם, תמשיכו לטפח אותו ולהגן עליו, גם כשהדברים נראים כאילו הם מתפרקים, בעז"ה הם נבנים מבפנים.
אז משהו לסיכום לקחת לדרך – אנחנו לא יכולים לשלוט על הבחירות של הילדים שלנו, אבל אנחנו יכולים להבטיח קשר ושיידעו שיש להם בית לחזור אליו, בית מלא באהבה ותמיכה ללא תנאים. זה מה שיחזיק אותם, גם כששאר העולם נראה כאילו נטש אותם, אנחנו כאן.
1
3
