שיתוף
כפית הכוח
מת'יו דיקס (מורה כתה ה', סופר, מרצה) מספר: "עמדתי בחצר שמאחורי בית הספר, ממש ליד ערימת עלים עצומה, כשלפתע נשלחה יד קטנה מתוך הערמה ובה חפץ מתכת כסוף. הילד שהיה מחובר ליד הזו קרא אלי: "המורה, תראה, כפית!". זו הייתה כפית מטבח פשוטה ורגילה לחלוטין, כזו שכנראה נפלה מקופסת אוכל של מישהו באותו בוקר או לפני עשר שנים. אבל אני הבטתי בו ואמרתי: "לא, זה לא סתם כפית. זוהי כפית הכוח".
ברגע שהכרזתי עליה כעל "כפית הכוח", ידעתי שאני חייב להשיג אותה – כי זה פשוט מי שאני. התלמיד הצעיר ראה את זה בעיניי, והוא ידע שאני יודע, ואני ידעתי שהוא יודע שאני יודע. עוד לפני שהספיק להוציא מילה, הוא כבר התחיל לרוץ. 74 הילדים שהייתי אמור להשגיח עליהם מקרוב נעלמו לחלוטין משדה הראייה שלי; הדבר היחיד שהתמקדתי בו היה ילד ג'ינג'י קטן עם כפית שאני חייב להשיג. רצנו לרוחב המגרש, טיפסנו על המגלשה, זחלנו בתוך הצינורות, וגם כעבור 17 דקות, כשהצליל של הצלצול נשמע, הכפית עדיין הייתה בידיו של יוני.
איך זה נראה אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD)?
לא האמנתי לזה, אבל הוא תלמיד שלי ונותרו עוד שעתיים ליום הלימודים. חשבתי שעם קשב של סנאי מזדקן הוא בטח ישכח מהכפית ואני אקח אותה. בכיתה, במהלך שיעור חשבון, הוא הפגין חוצפה מדהימה והניח את הכפית ישר על השולחן שלו, כביכול מאתגר אותי לקחת אותה. עין אחת שלו הייתה על המשוואה ועין שנייה על הכפית. אפילו כשהקראתי לילדים סיפור בעודי יושב על שרפרף, הכפית נותרה שם, והוא המשיך להקשיב לי ולשמור עליה במקביל. הוא מעולם לא היה כל כך קשוב.
אבל ידעתי מה תהיה נקודת התורפה שלו: בסוף היום מגיע זמן הכתיבה, וג'וני ממש אוהב לכתוב. הוא מאותם ילדים שכאשר הם כותבים, הראש שלהם צונח אט-אט לכיוון הזרוע. חיכיתי לרגע הזה. ברגע שראיתי את ראשו נשמט, החלטתי להסתער. התגנבתי בשקט לאורך המעבר, שלחתי יד לחטוף את הכפית – והיא לא הייתה שם! הוא הסתובב אליי בחיוך ואמר: "באמת חשבת שאשאיר אותה שם?".
פניתי לילדים שיושבים לידו, אך הם שיתפו איתו פעולה והתעקשו שלא ראו דבר. איימתי על כל הכיתה בשיעורי בית לשנה שלמה, ואז נשמע הצלצול. ג'וני זינק מהכיסא, נעצר ליד הספרייה, שלף את הכפית ואמר: "תייקתי אותה תחת האות כ' – כפית", ונעלם מהחדר. הפסדתי במאבק.
למחרת בבוקר, ג'וני נכנס לכיתה כשהכפית תלויה על צווארו בעזרת שרשרת. "אבא שלי קדח בה חור, ואמא נתנה לי שרשרת," הסביר. הבנתי שלא אוכל לתלוש שרשרת מצווארו, והוא המשיך להסתובב עם כפית הכוח.
ביום חמישי הגיע הזמן למבחן בחשבון. איתיאל כמעט איבד את העשתונות מרוב חרדה לקבל 99 במקום 100. אבל אז ג'וני קם מהכיסא שלו, ניגש לאיתיאל, הסיר את הכפית מצווארו וענד אותה על צווארו של איתיאל. בפעם הראשונה בחייו, איתיאל לא נכנס לפאניקה בזמן המבחן. שלושה ימים לאחר מכן, כשסבא של דודי נפטר, ג'וני המתין לו ליד הדלת, הניח את הכפית על צווארו ואמר לו: "אני חושב שאתה צריך את זה היום".
במשך שארית שנת הלימודים, בכל פעם שילד סבל מהצקות, שכח שיעורי בית, או נאלץ ללכת לשיחה עם המנהל – ג'וני היה שם כדי לשים את הכפית סביב צווארו. הכפית הזו עשתה עבורם יותר ממה שאני יכולתי לעשות אי פעם.
ביום האחרון של הלימודים, ג'וני ניסה להחזיר לי את הכפית. אמרתי לו שהיא שלו, אך הוא הביט בי ואמר: "הקסם של הכפית עובד רק בכיתה שלך. אתה חייב לקחת אותה ולענוד אותה על צווארם של ילדים שיהיו פה בעתיד ויהיו זקוקים לה". הוא טיפס על כיסא והניח את כפית הכוח סביב צווארי.
חלפו 15 שנה. שנת מגיפת הקורונה הייתה השנה הקשה ביותר ב-24 שנותיי כמורה. כולנו היינו לכודים במציאות מורכבת ומפחידה. במהלך השנה הזו, השתמשתי בכפית הכוח יותר ממה שהשתמשתי בה בכל 15 השנים שבהן היא הייתה תלויה על צווארי. בזכות אותו ילד ג'ינג'י קטן שיצק קסם בחפץ פשוט, הייתי המורה היחיד שיכול היה לקחת את הכפית הזו, להניח אותה על צווארם של ילדים מבוהלים, ובאורח פלא להפוך את הימים הקשים שלהם לטובים יותר".
ניתוח אימוני: מה קורה במוח הקשבי במצבים כאלה?
סיפור "כפית הכוח" של מת'יו דיקס אינו רק אנקדוטה משעשעת על מורה וילד בהפסקה; זהו שיעור מאלף באימון ADHD, בפסיכולוגיה התפתחותית ובבניית מסוגלות אנושית.
מסגור מחדש והזמנה למרחב משחקי
הכל מתחיל במפגש הראשוני בחצר. ילד מצא כפית מעוכה בערימת עלים. הנטייה ההורורית או החינוכית הקלאסית היא לבטל את הרגע ב"תזרוק את המפגע הזה לפח". מת'יו מבצע צעד אימוני מכריע: הוא מעניק לתשוקה של הילד תוקף מלא וקורא לחפץ "כפית הכוח". בבת אחת, הוא ממסגר את האירוע מחדש ומזמין את ג'וני לתוך מגרש משחקים שבו הדמיון שולט. עבור מוח עם ADHD, המשחקיות הזו אינה שעשוע בעלמא – היא הגשר היעיל והאפקטיבי ביותר ליצירת תקשורת, אמון וחיבור. ואיך לא – להפרשת דופמין.
מ"הפרעה" לתפקודים ניהוליים מבריקים:
התגובה של יוני היא זיקוק של מנגנוני ה-ADHD במיטבם. כשילד עם הפרעת קשב פועל מתוך הנעה פנימית ועניין משמעותי, המוח שלו עובר ממצב של מוסחות ל"היפר-פוקוס". יוני לא רק רץ בחצר; הוא מפגין תפקודים ניהוליים עליונים: תכנון אסטרטגי, ניטור קשב כפול (עין על המשוואה ועין על הכפית), גמישות מחשבתית, פתרון בעיות יצירתי והברקה לוגיסטית ("תייקתי תחת כ'"). כשהסביבה מפסיקה להילחם במנגנון ומאפשרת לו לפעול בתוך מרחב מאפשר, הילד מוכיח יכולת תכנון וביצוע מעוררת השראה.
שחרור שליטה, גמישות ובניית מסוגלות
מת'יו מבין עקרון אימוני קריטי: יחסים קודמים למשימות . הוא לא באמת זקוק להורדות ידיים, או ליכולת לרוץ 17 דקות אחרי ילדים בני 10 כדי להפגין סמכות. המורה מוותר על האגו, מסכים "להפסיד" במשחק ולא מנסה "לתלוש" את השרשרת מצווארו של יוני. בוויתור הזה, מת'יו מעניק לג'וני את המתנה האימונית העוצמתית מכולן – תחושת מסוגלות. ג'וני מקבל אישור חיצוני רב עוצמה לכך שהרעיונות שלו קורמים עור וגידים, מקבלים מקום במציאות, ואינם מדוכאים מיד.
ילדים עם ADHD סופגים לאורך ילדותם עשרות הערות שליליות ביום, ונמצאים לעיתים קרובות במצב הישרדותי של מגננה, הסתרה ובושה. אולם, מוח עם ADHD מצויד לרוב גם ברגישות רגשית גבוהה ובאנטנות קלט חדות במיוחד. טוב לב ואמפתיה הם חלק בלתי נפרד מה-DNA שלהם. ברגע שמת'יו מסיר את איום הנזיפה וההישרדות שתתלווה אליו – הקסם הרגשי של יוני מתפרץ. יוני הופך את הכפית מעוגן אישי למשאב קהילתי: הוא מזהה את החרדה של איתיאל, את האבל של דודי ואת המצוקה של ילדים שטרם פגש. הילד שנתפס כבעל "קשב של סנאי" הופך למנהיג הרגשי ולמאמן של הכיתה כולה.
הלקח האימוני העמוק הוא שהתפקיד שלנו כמבוגרים משמעותיים הוא לנתב את הכוחות המולדים של בעלי ה-ADHD במקום לנסות לדכא או לנרמל אותם. כשאנו משנים את הסביבה ממענישה למאפשרת, הילדים הללו מפסיקים להתחבא והופכים למשאב המנהיגותי, האמפתי והיצירתי ביותר של הסביבה כולה.
מיני קשב ואימון לדרך: כלים מעשיים להורים ומורים
החליפו מאבק כוחות במשחקיות : כשהילד מביא רעיון יצירתי, חפץ מוזר או התנהגות בלתי צפויה, הנטייה הראשונית היא "ליישר" אותו. נסו להצטרף למשחק שלו במקום לבטל אותו. זרימה עם עולמו הפנימי בונה אמון ומעבירה את התקשורת מעימות לערוץ פתוח.
הרפו ממצב הישרדות ותגלו מנהיג: ילד עם ADHD שקוע לעיתים קרובות במגננה, בהסתרה ובפחד מכישלון. ברגע שתפסיקו לנסות "להכניע" אותו ותיתנו מקום אמיתי לחוזקותיו, תגלו שהרגישות הגבוהה והאכפתיות המולדת שלו יכולות להפוך אותו למנהיג אמפתי שדואג לכל הסביבה.
צרו עוגנים של תחושת מסוגלות : אל תשאפו רק לציות ולשקט תעשייתי, אלא לבניית אמונה פנימית ביכולת להשפיע. תנו לילד הזדמנויות לקחת יוזמה, להוציא רעיונות לפועל ולראות כיצד המחשבות והמעשים שלו משנים את המציאות לטובה. זוהי הליבה של צמיחה אישית וחוסן נפשי.
(פורסם במגזין פנינה של עיתון בקהילה בתאריך ז' אלול תשפ"ו.)
1
1
