הפרעת קשב (ADHD) או קשב מופרע?

הפרעת קשב (ADHD) או קשב מופרע — הבדל שמשנה את כל התמונה

כי אולי הבעיה אינה מה שחשבתם

הבת שלך לא מסתדרת בלימודים. המורה טוענת: "צריך טיפול. אולי זה הפרעת קשב. את יודעת זה מאוד עוזר לתת ריטלין. ראיתי הרבה בנות שהצליחו עם ריטלין." 

הילד שלך — חכם, יצירתי, מתפוצץ מאינטליגנציה ואנרגיה, ולא מצליח לשבת עם הספר יותר מכמה דקות. "הוא גם חצוף" אומר הרב'ה. "עמד מול הכיתה לתת תשובה ולא הפסיק להתפוצץ מצחוק". אתה יודע שהילד שלך לא עצלן  בטח לא רע – אבל כל יום נראה כמו מלחמה.

אז לוקחים את הילד לבדיקות. הוא מוגדר. הטיפול מתחיל. אבל משהו לא עובד כמו שצריך. ואז מתחיל הבלבול: מה עשינו לא נכון? מה חסר לילד הזה? למה זה עובד לכל האחרים רק אצלו הכל מסתבך?

אולי השאלה הנכונה אינה "מה יש בילד שלי שלא עובד?" אבל — מה בדיוק קורה שם? כי הפרעת קשב וריכוז (ADHD) ו"קשב מופרע" הן שני דברים שונים לגמרי. ולמרות שהן נראות אותה הדבר מבחוץ, הטיפול שלהן הוא הפוך ממש. ורבים, גם בעולם הטיפולי, עדיין מבלבלים בין שניהם.

ADHD הפרעת קשב ופעלתנות יתר — משהו בחומרה של המוח עובד אחרת.

ADHD היא הפרעה נוירו-ביולוגית מולדת, בה תכונות אנושיות רגילות מופיעות בהקצנה שמפריעה לתפקוד. פרופסור אדווארד הלוואל דימה את זה למנוע של פרארי עם בלמים של אופניים. הכוח שם בכל עוצמתו, אבל הבלמים לא עובדים כמו שצריך. 

פרופ ראסל בארקלי, אחד החוקרים הגדולים של ADHD בעולם, מגדיר שהבעיה אינה רק חוסר קשב — אלא הפרעה בשליטה ובוויסות עצמי. הילד יודע מה הוא צריך לעשות. הוא רוצה. אבל המוח שלו לאעוזר לו לעשות את זה.

הדבר הבולט ביותר: הקושי קיים תמיד. גם כשהילד רגוע, גם כשהוא שמח, גם כשהוא מנסה זה לא תמיד יוצא. המוח רץ כל הזמן, גם כשהגוף יושב. וזה, כמובן, לא נפתר ע"י "תנסה יותר" ולא ע"י גערה.

לעומת זאת, קשב מופרע – זה לא החומרה, זה התוכנה.

כאן הסיטואציה שונה לגמרי. המוח תקין ביולוגית, אבל משהו משבש את הקשב. כמו נהג מצוין שנוהג בתוך ערפל כבד. תחשבו על זה שם אם כואבת הבטן – אדם יהיה פחות קשוב. יש כמה גורמים נפוצים שנראים כמו הפרעת קשב אבל הם לא. כמו חרדה, דיכאון, טראומה, ועומס דיגיטלי – שמשבשים את הקשב. 

בחרדה, המוח תפוס ע"י דאגות. הילד לא מקשיב לא כי הוא קופץ מדבר לדבר — אבל כי הוא נעול על מחשבה מפחידה, כמו מה יקרה אם אכשל? הילד לא מתרכז כי המוח שלו עסוק בלהגן על עצמו מפני סכנה דמיונית. "מה אם אמא לא תבוא?" או "מה אם יצחקו עליי?".

דיכאון יראה כמו חוסר אנרגיה ומוטיבציה. זה יכול להראות כמו חולמנות. 

במצב של טראומה או לחץ מתמשך – המוח נמצא במצב של דריכות יתר (PTSD), סורק כל הזמן את הסביבה ולא פנוי ללמידה.

עומס דיגיטלי יוצר הרגל נרכש של קפיצה בין מסכים, ומלמד את המוח  לייצר קשב קצר ולא אפקטיבי. אבל הבסיס הוא התנהגותי , לא ביולוגי. והוא הפיך.  (יששש, כאן אתם אמורים להריע! יש תקווה). 

הדבר הבולט ביותר כאן: כשהגורם הרגשי מטופל, כשהילד רגוע ובטוח, הקשב חוזר. זה המפתח. וזה גם הדבר שמבדיל בין שני הילדים — גם אם הוא לא נראה כלל מבחוץ.

אבל למה זה כל כך חשוב? ולמה "כלום לא עוזר" כל כך רווח? 

כי אולי אתם מטפלים בבעיה הלא נכונה.

כי הטיפול הוא הפוך ממש.

מירל בת ה12, נראית "חולמנית" ולא מרוכזת בכיתה. המורה בטוחה שיש לה ADHD. אבל בשיחה עמוקה מתברר שמירל מאוד חרדה מהמצב החברתי שלה, ובנוסף גם דואגת מאוד – מה אם תפרוץ מלחמה ומה יהיה עם הטילים מאירן. זה מאוד מטריד אותה. כשהיא מרגישה בטוחה ונינוחה, למשל כשהיא מציירת בחדר שלה, בשקט שלה, הקשב שלה פנוי ומדויק להפליא. 

כשהפסיכולוגית של מירל שאלה שאלות נוספות ומעמיקות. היא הבינה שמירל סובלת מחרדה חמורה וקושי בוויסות תחושתי. כשהטיפול לחרדה התחיל, וקלינאית עזרה לה עם ויסות התחושה – הקשב שלה חזר — גם בלי ממריצים. מירל עלתה על הגל והתחילה להצליח.

אם מירל היתה מטופלת בריטלין, זה עלול היה לגרום לחרדה שלה להתגבר ולא היה מועיל לקשב שלה. 

זה מבלבל, כי גם ילד עם הפרעת קשב אמיתית יצליח לעיתים לפקס את הקשב שלו למשהו שהוא בתחום העניין והחוזק שלו. אפילו לעשות היפר פוקוס, מיקוד יתר. 

מאידך אם ניתן לילד עם  ADHD שהוא נוירולוגי, רק טיפול פסיכולוגי רגשי — הוא אולי יבין  שקשה לו, אולי אפילו יפתח תובנות חשובות. אבל עדיין לא יצליח לסדר את התיק או לשלוט באימפולסיביות שלו, כי חסרים לו הכלים הניהוליים. הבעיה שלו אינה רגשית — היא מבנית. טיפול כזה רק יעמיק את מעגל הכישלון שלו. 

ההורים של נועם הגיעו אליי מותשים לגמרי. אמא של נועם הרגישה שהיא "שוטרת" בבית במשרה מלאה. הם ניסו הכל, אבל נועם המשיך להתפרץ, לשכוח ציוד ולהיכנס למאבקי כוח. בתהליך העבודה שלנו, הבנו שנועם אכן סובל מ-ADHD (המנוע של הפרארי), אבל על זה התלבשה שכבה עבה של תסכול וערך עצמי נמוך שיצרה "קשב מופרע".

השינוי התחיל כשהפסקנו להילחם בסימפטומים והתחלנו לעבוד על השורש:

1. אמא של נועם הבינה שהוא לא "עושה לה" אלא "סובל מזה". זה הוריד את רמת הלהבות בבית באופן מיידי.
2. בנינו מערכת של "פיגומים" – תזכורות ויזואליות, רוטינות, פירוק משימות לשלבים קטנים ועבודה על דחיית סיפוקים ורגישות יתר.
3. שילבנו עבודה על ויסות רגשי כדי לעזור ל"בלמים" של נועם לתפקד טוב יותר.
4. דיברנו יחד עם הרופא המטפל לדייק את הטיפול התרופתי עבורו, בהתאם למה שראינו בשטח וליעדים שהגדרנו כמטרה להצלחה. 

היום, נועם עדיין ילד עם ADHD, אבל הוא ילד מצליח. הוא יודע איך המוח שלו עובד, ואמא שלו היא כבר לא השוטרת שלו – היא המאמנת שלו.

מה אתם יכולים לעשות עכשיו?

צעד ראשון — אבחנה מבדלת, לא הכללה גורפת. לפני כל טיפול, לפני כל תרופה, לפני כל "הבנתי" — תשאלו: מה בדיוק קורה שם? אבחנה נכונה אינה "צריך ריטלין" — היא "מה הסיבה האמיתית למה שאנחו רואים?"

צעד שני — תשאלו את הילד שלך, בלי שפיטה ובלי תשובות מוכנות. ילדים רבים יודעים מה הם חווים. גם אם הם לא יוכלו לבטא את זה בקלות. נרמלו את השיח על קשיים. זה לא רק לתת פתרונות ולהעלים את הקושי. זה לשהות בו ולתת לו לגיטימציה להביע את הכאב, התסכול, הפחד.. "אני חששתי מה אמא תגיד." "אני תמיד חשבתי שהילדים בכיתה שנאים אותי." הוא יודע. אתה רק צריך לתת לו את המקום לומר.

צעד שלישי — תאמינו שיש דרך לחיים טובים והרמוניים יותר. הפרעת קשב אינה גזר דין. גם קשב מופרע, גם כשהוא בא מחרדה — הוא ניתן לאימון ולטיפול. אבל רק כשאנחנו יודעים עם מה באמת אנחנו מתמודדים.

הילד שלך אינו שבור. הוא בא כמו שהוא — חכם, יצירתי, מלא חיים. הבעיה אינה בו. היא בכלים בהם אנחנו משתמשים — ולפני שאנחנו מתנסים, אנחנו צריכים לדבר: מה בדיוק הילד שלי צריך? כי כשנדבר, כשנבדוק, כשנבין — הדרך תפתח.

זיכרו, אבחנה קודמת לטיפול. תמיד.

2

1