שיתוף
למה אנחנו חוגגים כשהעצים עדיין "ריקים"?
הפוסט הזה מוקדש לכל מי שזרע בדמעה וטרם ראה פירות,
לכל מי שהתאמץ, חינך, אהב, טרח ועוד לא רואה את השינוי המיוחל בעיניים,
לכל מי שהשקיע את הנשמה, ועדיין לא זכה לקטוף את התוצאות,
לכל מי שהחורף נכנס בו ומאט את צעדיו.
ט"ו בשבט מגיע, והעולם בחוץ מתחיל לדבר על פריחה. בגנים ובבתי הספר מדברים על שקדיות, על לבלוב, על השגים ותוצאות. אבל אם אתם הורים לילד או ילדה שנמצאים כרגע ב"חורף" של חייהם – הדיבורים האלו עלולים לצבוט בלב.
אם אתם לא גרים במקרה מול שקדיה בשיא תפארתה, אלא מול המציאות המורכבת של הבית שלכם, ט"ו בשבט יכול להרגיש קצת… מופשט. רחוק. אפילו ציני.
אנחנו יוצאים החוצה – והכל עדיין קפוא. הענפים ערומים, האדמה קשה ובוצית, אין זכר לפריחה צבעונית. הכל נראה אפור.
וכך לפעמים מרגיש הלב של אמא או אבא. אתם מסתכלים על הילד שלכם, זה שהשקעתם בו את כל כוחכם, ורואים "ענפים ערומים". אולי הכיפה ירדה, אולי הלבוש השתנה, אולי המילים הפכו קשות או שהשתיקה הפכה רועמת. אין פירות נראים לעין, ולפעמים נדמה שהעץ כולו התייבש.
ובכל זאת, חכמינו זיכרונם לברכה, קבעו דווקא את היום הזה – אמצע החורף – כ"ראש השנה לאילנות". ואנחנו הרי יודעים שלא מדובר "רק" בעצי השדה. אלא גם על נשמות.
אז למה לחגוג כשלא רואים כלום בעיניים? למה לשמוח כשהמציאות החיצונית מראה לנו ההפך מהצלחה?
כי ט"ו בשבט מלמד אותנו את השיעור הכי חשוב על צמיחה, שיעור שהוא אוויר לנשימה עבורנו, ההורים: הדברים הגדולים באמת קורים מתחת לפני השטח. בשקט. לאט. רחוק מאור הזרקורים ורחוק מהשיפוטיות של הסביבה.
דווקא עכשיו, בשיא הקור, כשהעץ נראה כמי שוויתר על החיים, מתרחש הפלא הגדול ביותר: השרף מתחיל לעלות באילנות.
העץ לא מת. הוא מתכנס. הוא מעמיק שורש, הוא בונה יציבות בחושך של האדמה, הוא מחזק את הגזע לקראת מה שעתיד לבוא.
תחשבו על הילד שלכם. כלפי חוץ, אתם רואים ריחוק. אתם רואים "לא". אבל האם אנחנו באמת יודעים מה מתרחש בתוך הנפש פנימה? הנשמה היהודית שלו היא כמו השרף. היא שם. היא חיה. היא מבעבעת. תהליכי הבירור, החיפוש, אפילו הכאב והבעיטה – הם לעיתים קרובות הדרך של הנשמה להעמיק שורשים, לבנות זהות עצמאית, לברר את האמת שלה לפני שהיא מוכנה לפרוח מחדש. זו גדילה סמויה מן העין, אבל היא קריטית.
אבל יש מלכודת: אשליה של "מוטיבציה" ופתרונות קסם
בחיים שלנו, ובמיוחד כשאנחנו כואבים את מצב הילדים, אנחנו נוטים להתמכר ל"מוטיבציה" ולפתרונות בזק.
אנחנו מחפשים את "שיחת המחץ" שתחזיר אותו למוטב, את הרב שיגיד את המשפט האחד שישנה את הכל, או את הרגע הדרמטי שבו הוא יתעורר ויבין.
זהו אותו רגש מתפרץ שגורם לנו להסתער על שינוי, לרוץ מרתון, להפוך את העולם ביום אחד. או לפחות לקוות שוב שמישהו או משהו יעשה את ההבדל המיוחל כבר.
אבל האמת הכואבת ? אנחנו במרתון של החיים. לא בספרינט קצר. לכן, מוטיבציה רגעית היא כמו מדורה בשדה קוצים.
היא נדלקת מהר, היא עושה המון רעש, חום ואור גדול. לרגע אחד נדמה שהנה, "הצלחנו", הנה הילד הקשיב, הנה הייתה שבת טובה אחת. אבל כשהמדורה נכבית – ואש של קוצים תמיד נכבית מהר – אנחנו נשארים לבד בחושך. עם הפיח של המדורה, עם אכזבה צורבת ועם תחושת ריקנות גדולה יותר מקודם. הילד מרגיש שלחצנו עליו, אנחנו מרגישים שנכשלנו, והקור חוזר.
הכוח השקט של ההתמדה
לעומת זאת, ההתמדה עדינה. (וכן, גם כשיש לך או לילדך הפרעת קשב, וקושי בוויסות, זו לא מילה גסה).
התמדה בחינוך ובקשר עם ילדים מאתגרים היא לא "נודניקיות". היא לא הטפה.
התמדה היא אותה אחיזה עיקשת בפעולונת קטנה אחת בכיוון הנכון.
* זה החיוך בבוקר, גם כשהוא קם הפוך.
* זו צלחת המרק החמה בערב, בלי לשאול "איפה היית?".
* זו מילה טובה אחת בוואטסאפ: "אוהבת אותך", בלי להוסיף "אבל למה לא סידרת את החדר".
* זו תפילה אחת חרישית, שלא מפסיקה להאמין.
זה לא עושה כותרות. זה לא מצטלם טוב לסטטוס. השכנים לא רואים את זה, ולעיתים קרובות – לא רואים שום תוצאה על פני השטח. הילד עדיין נראה אותו דבר. בדיוק כמו העץ בחורף.
אבל הפעולה הקטנטונת הזו? האהבה השופעת הזו שלא מצפה ממנו לדבר, פרט להיותו? היא זו שחופרת עמוק.
מבחינה מוחית ורגשית, החזרתיות הזו היא שיוצרת נתיבים חדשים במוח ובלב של הילד. היא זו שסוללת את הדרך לקשר יציב שיישאר איתנו גם כשההתלהבות תרד וגם כשהגלים יהיו סוערים. הילד לומד: "ההורים שלי כאן. הם יציבים כמו גזע עץ, גם כשאני סערה משתוללת".
לראות את הפירות בטרם עת
אז בט"ו בשבט הזה, אני רוצה להזמין אתכם להסתכל על הענפים הערומים בגינה, או בנשמה של הילד, ולהיזכר:
לא צריך לראות פירות בחוץ כדי לדעת שיש גדילה בפנים.
אנחנו, ההורים, הגננים של נשמות יקרות אלו. התפקיד שלנו כרגע הוא לא למשוך את הענפים בכוח כדי שיוציאו פרח (זה רק ישבור אותם). התפקיד שלנו הוא להמשיך להשקות את השורש.
להחזיק חזק בפעולה הקטנה, באהבה הפשוטה, באמון. זה צעד בכיוון הנכון, גם אם הוא קטנטון. וכשהוא הופך לדבר קבוע – הוא ההצלחה האמיתית.
הפירות יגיעו. לכל עץ יש את הקצב שלו. יש עץ שמניב תוך שנה, ויש עץ חרוב שמניב אחרי שבעים שנה. אבל כל עוד השורש מקבל מים – מים של אהבה, של דמעות תפילה, של קבלה – השרף עולה.
נמשיך להתפלל שהעבודה השקטה, הסיזיפית והנסתרת הזו, שאף אחד לא מוחא לה כפיים, תניב בסופו של דבר פירות מתוקים, יפים ויציבים. פירות שצמחו מתוך בחירה, מתוך עומק, ומתוך שורשים שידעו לשרוד את החורף הכי קשה.
אל תחפשו את האש הגדולה שנעלמת. תחפשו את הפעולה הקטנה, השורשית.
תתפללו עליה, תשקו אותה.
הפירות המתוקים בדרך.
מאחלת ומייחלת לצמיחה פנימית, סבלנות ואמונה אינסופית.
הדורשת בשלומכם ובשלום ילדיכם,
1
1
