שיתוף
בסד
חורף: אהבה גדולה או "כיבוי" כללי? תוצאות ההצבעה שלנו!
מסתבר שהקבוצה שלנו לא נרתעת מהגשם. הנה מה שחשבתם על העונה הקרה:
72% – חיות חורף מושבעות: הרוב המכריע כאן רק מחכה לסוודרים ולריח של הגשם.
25% – במצב "היבנרציה": רבע מאיתנו מרגישים שהאפרוריות פשוט מכבה אותם (צריכים חיבוק או שוקו חם?).
3% – יושבים על הגדר: האמביוולנטיים שנהנים מהגשם אבל כבר מתגעגעים לשמש.
מה דעתכם האחוזים מדויקים, או שמישהו כאן זייף הצבעה לטובת המגפיים היפות שמחכות? 😉
רוצים לשמוע סיפור על האמביוולנטיות הזאת?
זה היה אחד מאותם ימי ינואר שבהם השמיים נראים כמו שמיכת פוך אפורה וכבדה שמאיימת למעוך לך את המוטיבציה. ישבתי בחדרי הקבוע, מחכה למתאמנים שלי, איתי ודנה. שניהם עם ADHD, שניהם חכמים בטירוף, ושניהם חווים את החורף בצורה כל כך שונה. מרתק לראות איך המוח עובד.
איתי היה ראשון. הוא נראה נינוח. זה מוזר, כי בדרך כלל איתי הוא פקעת תזזיתית. הוא התיישב ליד החלון הגדול, בוהה בגשם שדפק על הזכוכית.
"זה הרעש הלבן המושלם," הוא אמר לי בלי להניח את הדפים של הדו"ח המורכב שהביא איתו.
"אין שמש שמסנוורת אותי, אין רעש של אנשים בחוץ, אין FOMO. פשוט שקט. אני מרגיש שהחורף נותן לי רשות להתרכז."
לעומתו, דנה כשנכנסה נראתה כאילו היא סוחבת את כל העננים של ינואר על הכתפיים.
"אני קפואה," היא זרקה את התיק על הכיסא והתיישבה באנחה.
"המוח שלי מרגיש כמו דבק. אני עייפה, אני איטית, והדף הזה? הוא ריק כבר יומיים. אני מרגישה שהאנרגיה שלי פשוט נשאבת החוצה לתוך האפור הזה."
חשבתי עליהם. שני קצוות של אותה הפרעה.
אצל איתי, השקט החיצוני, הרחובות הריקים והמונוטוניות של הגשם מורידים עומס חושי ומאפשרים היפר פוקוס.
אצל דנה, המחסור באור פשוט מכבה את הדופמין והסרוטונין. זה לא עצלנות, זו ביולוגיה.
כשזה מרגיש כמו ערפל ומכבה, מה עושים?
דנה הייתה תקועה במוד כיבוי. כשהאור בחוץ נעלם, השעון הביולוגי שלה מזייף. המוח לא מקבל את האות ש"עכשיו יום".
צריך להתניע את המנוע גם בלי לצאת מהבית. אמרתי לדנה שאי אפשר לחכות למוטיבציה שתבוא, צריך לייצר אותה פיזית. קמנו רגע לכיוון השירותים, היא עשתה כמה קפיצות במקום ומתחה ידיים.
"זה מרגיש מטופש," היא צחקה, אבל פתאום העיניים שלה נפתחו קצת יותר. תנועה של חמש דקות מעלה דופמין באופן מיידי.
זיוף מוצלח של השמש. סיכמנו שהיא הולכת לקנות מנורת אור יום של 10,000 לוקס. אם השמש לא באה אליה, היא תביא את השמש לשולחן העבודה לעשרים דקות בכל בוקר.
דלק אמיתי, לא סוכר. דנה הודתה שהיא חיה על קרואסונים וקפה בחורף.
"זה כמו לתת למנוע סוכר במקום דלק," הסברתי לה. עברנו לארוחת בוקר חלבונית כמו ביצים או יוגורט. חלבון הוא חומר הגלם של המוליכים העצביים שהיא כל כך צריכה עכשיו.
מאידך, אצל איתי החורף הוא הזדמנות אסטרטגית.
איתי במצב טוב, אבל הסכנה שלו היא הישאבות. הוא יכול לשבת שש שעות בלי לזוז, ואז לקום עם גב תפוס ומוח מרוקן שלוקח לו יומיים להתאושש. בנוסף הוא גם מתוסכל, כי הוא נתקע בהיפר פוקוס על עניין שולי ולא התקדם בעיקר.
פומודורו משודרג. כדי לא להישרף בהיפר פוקוס, כדאי לאיתי לעבוד בבלוקים של זמן. עשרים וחמש עד שלושים דקות עבודה ואז טיימר שמכריח אותו לקום לחמש דקות. הפסקה פעילה, לא שיטוט בנייד ולא המשך ישיבה. עצם הגדרת הבלוק ופירוט מה צריך להשיג בו מונעים התברברות.
סינון גירויים מבוקר. בקיץ איתי משתמש באוזניות עם רעש לבן או פלייליסט קבוע למצב עבודה. זה יוצר לו בועה סטרילית. בחורף הגשם מהווה תחליף טבעי לרעש לבן, אך סיכמנו שהוא מחזיק אוזניות למקרה שלא יהיה גשם.
בלאגן מאורגן. איתי אוהב במיוחד להתחיל משימה חדשה, שם הוא הכי חד ויעיל. מצד שני היה חשוב לסיים גם דברים פתוחים. החלטנו על חלוקה של הבלוקים: חדש, ישן, חדש. כך המוח לא בורח ממשימות שהוא פחות אוהב.
העניין הוא להכיר את עצמך ולפעול מתוך בקרה מודעת ומקדמת, ופחות מתוך ביקורת מקטינה.
אחרי שעה, האפור בחוץ לא השתנה, אבל האווירה סביב השולחן כן. דנה כבר לא נראתה כאילו היא טובעת. היא הבינה שהחורף הוא לא אויב, הוא פשוט דורש סט כלים אחר.
"אז מחר בבוקר?" שאלתי אותה.
"ביצה במקום קרואסון, פתיחת תריסים וכמה קפיצות במקום," היא חייכה.
ולאיתי סיכמתי: "תזכור לקום מהכיסא מדי פעם, שלא תתאבן שם. ואיך אתה מג'נגל את המשימות?"
איתי צחק וסגר את המחשב.
"מבטיח. החורף הזה עוד יהיה הפרודוקטיבי ביותר שלנו."
הערפל בטח עוד יחזור מחר, אבל עכשיו היה להם עוד כמה כלים בארגז להתמודד עם המוח המיוחד שלהם. כל אחד והדלק המיוחד שלו.
מה הדלק שלכם? שתפו אותנו גם.
1
1
