שיתוף
הם לא אמורים להתנהג ככה.
זה מוציא מהדעת.
זה חסר נימוס,
זה פשוט לא לעניין.
הם חייבים לעוף כבר לבית הספר,
אבל הם שוב נתקעו על משהו.
הם הולכים להעיר את כל הבית,
הם שוב שכחו את הברז פתוח,
בגללם כולם הולכים לאחר.
שוב.
בתור מנחת הורים ומאמנת שפוגשת מדי יום משפחות הנמצאות בקו האש של ה-ADHD, אני מכירה את תחושת המחנק הזו בגרון. את הרגע שבו אתם עומדים במטבח, המפתחות ביד, הדופק ב-180, ואתם שואלים את עצמכם: "איך יכול להיות ששוב הגענו לפה?". זה מרגיש כמו כישלון אישי, כמו מלחמה אבודה מראש מול ילד שנראה שמצפצף על כל חוק וסדר. אבל לפני שאתם שוב מתנפלים, גוערים או מתקנים – תעשו רגע חשבון של "יחסים".
זה מזעזע וזה יכול להיות אחרת
הסטטיסטיקה הלא-רשמית, זו שמהדהדת בקליניקות של המומחים הגדולים בעולם, מדברת על מספר בלתי נתפס: עד גיל 12, ילד עם ADHD שומע בממוצע 20,000 מסרים שליליים יותר מאשר ילד רגיל. 20,000 פעם של "די כבר", "למה אתה לא מקשיב", "תפסיק לגעת", ו"מה נסגר איתך?".
כשאתם שומעים את המספר הזה, אני רוצה שתעצמו עיניים ותדמיינו את הנשמה של הילד שלכם. דמיינו אותה כלוח חלק שהולך ומתמלא בחריצים עמוקים של ביקורת. 20,000 חצים שננעצים בדיוק במקום שבו אמור לצמוח ביטחון, דימוי, ערך והערכה עצמית.
באימון לADHD, אני רואה את התוצאות של החצים האלו בגיל ההתבגרות וגם הרבה אחריו. נערים ונערות שפשוט "פרשו" מהמשחק. הם ירדו מהדרך לא כי הם רעים, אלא כי נמאס להם להפסיד. כשילד מרגיש שהוא "מקולקל" וששום דבר שהוא יעשה לא יהיה מספיק טוב עבור האנשים שהוא הכי אוהב בעולם – הוא מפסיק לנסות.
כשהפרעת הקשב פוגשת את "הירידה מהדרך"
כשהפרעת הקשב היא קשה, היא לא רק "חוסר ריכוז". היא לקות בתפקודי ניהול, בויסות רגשי, ביכולת לעצור דחף, ביכולת לארגן משהו משמעותי מהכאוס של החיים. הילד שלכם לא "נתקע על משהו" כדי לעצבן אתכם; המוח שלו ננעל, נתקע במקום הכי פחות נכון. הוא חסר את הבלמים וההכוונים שקיימים אצל אחרים.
כשהנערים האלו מגיעים לגיל ההתבגרות, הפער בין הציפיות שלכם למציאות שלהם הופך לתהום. שם מתחילה "הירידה מהדרך". הם מחפשים מקום שבו הם לא יהיו ה"בעייתיים". אם בבית הספר ובבית הם רק המקור לבעיות, הם ימצאו נחמה ברחוב, במסכים, או בחברה שבה הסטנדרטים נמוכים יותר והקבלה היא מיידית. המרד שלהם הוא למעשה זעקה לעזרה: "תראו אותי מעבר לטעויות שלי!".
מילים הן לא רק אוויר. הן "ננעצות". הן יכולות להיות הריגה קטנה של היום, או שהן יכולות להיות האריגה של הקשר שלנו איתם. בכל פעם שאתם בוחרים בצעקה, אתם מושכים כסף מחשבון הבנק הרגשי שלכם. הבעיה היא שהחשבון של ילדי ADHD נמצא לרוב במינוס עמוק.
איך בונים "גשר של קרדיט" בתוך הכאוס?
אין נוסחה מתמטית מדויקת, אבל אנחנו חייבים לשמור על איזון. לכאורה אם היינו מקיימים את "חוק ה-1 ל-5" זה היה יכול להיות נפלא. שעל כל הערה בונה או תיקון, הילד שומע חמישה מסרים מחזקים מכם. בקליניקה בעבודה עם הורים שגם ככה מותשים ומאבקים על בדלי המחשבות שלהם עצמם בתוך הכאוס – אנחנו מסכימים לעשות נסיון של שבוע עם מסר אחד חיובי כל לילה. כן, זה קשה כשהבית הפוך והוא שוב איבד את הריטלין, אבל זה הכרחי להישרדות הקשר.
אנחנו חייבים לוודא שהם לא שומעים רק תיקונים. שנזכור לתת מילה טובה, לחזק, לעודד. לא על ציון 100, אלא על המאמץ לקום מהמיטה. על הרגע שבו הוא כן זכר לסגור את הדלת. על החיוך שלו. אנחנו צריכים פשוט לדבר איתם מדי פעם סתם ככה, כבני אדם שאנחנו באמת אוהבים ושיש לנו מזל שהם בחיים שלנו.
תבינו, הנערים האלו חווים את העולם בעוצמות גבוהות. כשהם כועסים, זה הר געש. כשהם אוהבים, זה בלי גבולות. אם נצליח לעבור את תקופת הסערה הזו בלי לשבור את הכלים, אנחנו נזכה במבוגרים יצירתיים, רגישים ויוצאי דופן. אבל כדי להגיע לשם, אנחנו חייבים להיות המבוגר האחראי שלא נשבר מהבלגן שלהם.
המשימה שלכם להיום
אני רוצה להזמין אתכם לשינוי תפיסה. במקום להיות ה"שוטרים" של הילדים שלכם, תהיו ה"ציידים" שלהם. תצודו רגעים של טוב. תפסיקו לנסות "לתקן" אותם – הם לא מכשיר מקולקל. הם בני אדם עם מערכת הפעלה שונה, שזקוקים לכם כעוגן, לא כסערה נוספת.
אל תתנו ל-20,000 מסרים שליליים לגזול את לזהות שלהם. תהיו אתם הקול בראש שלהם שאומר: "קשה לך עכשיו, אבל אני מאמין בך. אני רואה אותך. דע שהקושי עובר, אבל המיומנות תישאר". כי בינינו? זה באמת ככה. לא היינו מוותרים עליהם. הם הילדים שלנו, עושים לנו כל כך הרבה טוב בחיים, ואנחנו לומדים כל כך הרבה בזכותם. כן, גם כשהם מביאים יותר רעש ובלגאנים ואתגרים.
האהבה שלכם לא תעלים את התסמינים, אבל היא תעזור לבנות קרקע שעליה הוא יוכל ללמוד את המיומנויות החסרות שלו. עם, בגלל ועל אף הפרעת הקשב שלו. זה שלנו.
קחו שנייה להבחין – איזה רגע אחד טוב – קטן ככל שיהיה – היה לכם איתם היום? אולי חיוך חטוף בבוקר? אולי משפט מצחיק? בואו נתחיל לאזן את הסטטיסטיקה, מילה טובה אחת בכל פעם.
2
1
