לחץ חברתי שמחריב או לב רחב

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שליוויתי השנה.
זהו סיפור על נער, נער מוכשר ומסור, שהאהבה ללימוד והחיבור הרוחני היו חלק בלתי נפרד מחייו.
הוא בלט בכיתתו, תמיד התמסר ללימודיו, ושאף להעמיק ולהצליח בכל נושא שנגע בו.
לא היה קל להתעלם ממנו; הוא הקרין יציבות ורצינות, והחברותות שלו תמיד הרגישו גאווה ללמוד לצדו.
אבל יום אחד, באמצע שנת הלימודים, הכל השתנה.

הנער התחיל טיפול תרופתי חדש, שנועד לעזור לו להתרכז ולשפר את תפקודו, אבל משהו בטיפול הזה לא התאים לו.
יחד עם חשיפה לא מתואמת לאירועי השבעה באוקטובר, החוויה הזו זעזעה אותו רגשית וגרמה לו לשינוי עמוק בהתנהלות.
מה שהיה פעם קל וטבעי הפך קשה ומכביד.
פתאום, הנער שהחברותות תמיד התגאו בו התחיל לפספס שיעורים, להתקשות להגיע בזמן ולהתרחק אט-אט מהלימודים שהיו כה חשובים לו.

החברים, שהתרגלו לנוכחות היציבה שלו, החלו להתרחק ממנו.
הם לא הבינו מה קורה.
הנער, שהיה כל כך פעיל ותמיד שם בשבילם, פתאום נעדר.
במקום להבין את מצבו ולתמוך בו, הם התרחקו.
הבדידות והכאב הציפו אותו, ונראה היה שהוא נלחם בכוחות עצמו לשרוד את התקופה הקשה הזו.

אבל דבר אחד היה ברור – הוא לא ויתר.
הנער, בכוחות על, יחד עם הוריו, נלחם כדי למצוא את דרכו חזרה למסלול.
הוא לא הרשה לעצמו להישבר.
הוריו היו שם בשבילו בכל רגע, בתמיכה מלאה ואינסופית.
הם סייעו לו למצוא טיפול תרופתי מתאים יותר, כזה שיאפשר לו לחזור לאיזון קישבי, רגשי וחברתי.
גם שלהם היה קשה וכואב, גם כשהתמודדות עם מערכת חינוכית וחברתית שהייתה לעיתים קשה, הם עמדו כחומה בצורה מאחוריו.
הנער לא נתן לעצמו להיסחף למחוזות אחרים – מחוזות שבהם בקלות יכול היה ליפול ברוחו ובהנהגותיו.

אך הנזק החברתי כבר נעשה.

החברותות התרחקו ממנו, החברים לא הבינו מה עובר עליו, והתחושה של בדידות הייתה חזקה מתמיד.
הנער, מתוך הבנה שהוא כעת לבד, שכנע את עצמו: "עכשיו לפחות אלמד לפתח מיומנויות למידה עצמאית".
הוא באמת אהב ללמוד, ובאמת רצה להצליח.
הלימוד היה חלק בלתי נפרד ממנו, והוא התעקש להמשיך בדרכו, למרות הקושי והכאב.

הוריו, כפי שכבר אמרנו, היו עמוד התווך שלו.
הם הבינו את עומק הקושי שלו וקיבלו הכוונה לפנות לצוות החינוכי בבקשה שיתמוך בו.
הם ביקשו מהצוות שיתווך לחברים של בנם – שיסביר להם את המצב.
הרי, הם טענו, אם חלילה היה עובר תאונה פיזית והיה נעדר בגלל פציעה, הם לא היו נוטשים אותו.
אז למה, כשמדובר בקושי נפשי-רגשי, הנער נותר מאחור?
האם לא מגיעה לו אותה רגישות ואותה תמיכה?

הצוות התגייס.
הם ניסו לסייע, לייצר סביבה תומכת יותר, אבל לצערנו, התגייסות זו הייתה חלקית בלבד.
התמיכה שהנער קיבל מהסביבה החברתית לא הספיקה, והפערים שהלכו ונפערו נותרו.
החברים לא חזרו אליו, ולא החברותות, הבדידות הייתה חלק מהמאבק שלו.

לקראת סוף השנה, קרה משהו לא צפוי.
אחד מהחברים גילה לנער, בשיחה אקראית, מדוע הוא התרחק ממנו.
הוא סיפר לו שחשב שהעדרויות שלו נובעות מזה שיש לו טלפון חכם, או שיצא לעבוד בלילות – דבר שנחשב בעייתי בסביבתם – ולכן הוא מאחר וחסר בלימודים.
החבר חשש שהנער ישפיע עליו לרעה, ולכן התרחק.
כמה כואב לשמוע ששיפוטיות ופרשנות חסרת שחר הובילו לחוסר ההבנה והרחיקו ממנו את מי שהיה אמור לתמוך בו.

המשגיח, איש חינוך מכובד ומנוסה, שמע על המקרה והתבטא במילים כואבות אך נכונות:
"ילדים יכולים להיות אכזריים וטיפשים".
זאת הייתה אמירה נוקבת, אמירה שמסכמת את הסיטואציה הזו בצורה מדויקת.
הילדים, במקום לתמוך ולהבין, התרחקו.
הם נטו לשפוט אותו על סמך שמועות ומידע שגוי, ולא על בסיס ההיכרות העמוקה שהייתה.

המציאות הזו היא מציאות קשה, מציאות שלא תמיד ניתן להימנע ממנה.
אבל כאן, בנקודה הזו, הגיע קו פרשת המים:
אלמלא קיבל הנער את התמיכה המסיבית מהוריו ואת ההכוונה הנכונה הטיפולית והאימונית, הסיפור הזה היה נגמר אחרת לגמרי.
הליווי האדוק והמסור, ההבנה העמוקה של הצרכים הרגשיים והנפשיים שלו, והיכולת לעמוד על שלו גם כשהיה לבד לצד סיעתא דשמיא מופלאה – איפשרו לו להישאר נאמן לדרכו.
הוא החזיק חזק, לא ויתר על מטרותיו, על אמונתו והצליח לשמור על עצמו במצבים שבהם הבדידות כמעט הכריעה אותו.

וכאן אני רוצה לשאול אתכם:
איך אנחנו כחברה יכולים לייצר סביבה בריאה, תומכת, מכילה ושומרת?
מה עלינו לעשות כדי לפתח את המיומנויות הללו בילדים שלנו, כל אחד בביתו הוא?
הרי כאן, הנער, ההורים והצוות קיבלו הדרכה ותמיכה, אבל מי שנותרו הם החברים.
איך נוודא שאנחנו מגדלים דור שלא יפקיר אנשים טובים מאחור?

מה אנחנו יכולים לומר היום לילדים שלנו, על מנת להטמיע ערכים מאוזנים ובריאים?
ערכים שלא מתעלמים ולא מפקירים אף אחד גם אם הוא שונה, גם אם הוא מתמודד?
השורה התחתונה היא אילו ערכים ומידות מקבלים בבית.
זה לא "זבנג וגמרנו", זה לא השראה חד פעמית.
זה לטפטף ערכים של כבוד, אהבת הזולת, קבלת השונה ואכפתיות – לטפטף את זה שוב ושוב, כמו מים שמשברים סלע.
זה יופנם בסוף, בעזרת ה' ויסיר את עורלת הלב ויחדש לנו שנה טובה ומתוקה.

הדורשת בשלומכם הטוב,
איילת ווגברייט

1

1