לצאת מהלופ הלופת לחרות

ישבתי על ספסל האבן הישן מחוץ לבית הקטן בשכונת נחלאות. מסביבי תלו ריחות של ערב פסח. עיניי נחו על דלת הברזל הצנועה. המפגש האחרון עם המתאמנת שלי עדיין הידהד בי. ערב פסח, ואיתו הסערות הפנימיות שהיא, כמו רבות אחרות, התמודדה איתן שוב ושוב, כמו גלגל שמסתובב ללא הפסקה.

היא הייתה אשת חיל אמיתית, כזו שתמיד נותנת לאחרים, תמיד שם לעזור, לבשל, להתנדב, לקחת על עצמה עוד משימה ועוד מחויבות. אבל כל זה היה חלק מלופ אינסופי, מעגל שחזר על עצמו שוב ושוב, בצורת שמונה אינסופי, כמו מסלול שאין ממנו מוצא.

זה מתחיל כשהיא לוקחת על עצמה יותר מדי. עוד סעודת שבת לשכנה שילדה, עוד ניקיון לפסח, עוד סידורים לילדים ובגדים תואמים. הרצון שלה להיות מושלמת, להיות 'אמא טובה', להיות אהובה ומוערכת, דחף אותה הלאה – עד שכבר לא יכלה לשאת את העומס שהיא שמה על גבה.

היא ניסתה, באמת שניסתה, אבל כשהמטלות נערמו והכוחות אזלו, המציאות הכואבת היכתה בה. היא התחילה לשכוח דברים, לאחר, להתבלבל. הציפיות הגבוהות שהציבה לעצמה התרסקו, והאכזבה הציפה אותה כמו גל כבד. הדכדוך אחז בה, והיא החלה להרגיש שהיא לא טובה מספיק, לא ראויה.

ואז הגיע הכעס.

כעס כלפי הילדים שלא עזרו כמו שציפתה, כעס כלפי בעלה שלא קלט כמה היא מתאמצת, כעס כלפי עצמה על שהבטיחה דברים שלא יכלה לעמוד בהם. הכעס הדליק בה אנרגיה מחודשת – כמו אש שבוערת בגזייה ריקה. היא נזפה, דרשה, דחפה את הסובבים אותה לעשות את מה שלא הספיקה. כולם התיישרו לפי הקצב שלה, לא מתוך רצון – אלא מתוך פחד מהסערה המתקרבת.

ואז, אחרי ההתפרצות, בא השקט. ההבנה הכואבת שהיא שוב פגעה באנשים שהיא אוהבת. היא ראתה את המבט של בעלה, את הדמעות שנצצו בעיני הבת הקטנה שלה. והיא נשברה. היא התכנסה בעצמה, הלקתה את עצמה, נשבעה שזה לא יקרה שוב.

ואז חזרה לנקודת ההתחלה – הפעם עם יותר מוטיבציה להיות טובה יותר, עד שנשאבה חזרה ללופ שהתחיל מחדש.

בפגישה איתה כלאתי אנחה, בעודי מדפדפת בתיקיה שלה, ופוגשת שוב את השיחה הזו מהשנה שעברה. מה יהיה הדבר שיאפשר לה לצאת מהלופ? לא להישאב שוב להתניה הזו שמדרדרת אותה שוב ושוב אל כל המקומות מהם היא צריכה לברוח?

היה מתח באוויר. היא חייכה חיוך עייף, ניסתה להעמיד פנים שהכול בסדר. אבל היה שם גם פחד שאולי אין מה לעשות והיא מקרה אבוד.

"ספרי לי משהו טוב שקרה השבוע?" ניסיתי להפנות את השיחה לאפיק שונה.

היא נשפה בכבדות. "כרגיל. מבול של דברים לעשות, ולא הספקתי כלום. אני לא מבינה איך אנשים אחרים מצליחים לשמור על היגיון, סדר, ארגון. אני פשוט… לא בנויה לזה."

"וזה מתסכל אותך להישאב שוב לאותה מלכודת."

"ברור," אמרה במרירות. "אני רוצה להספיק הכול. אני חייבת להספיק הכול. ואם לא, אני מרגישה שאני כישלון."

"ואז?" שאלתי.

היא השפילה מבט. "ואז אני מתעצבנת. על כולם. על עצמי. ואני הופכת להיות מפלצת, ואז אני מרגישה נורא. ואז… אני נשבעת להיות טובה יותר."

"ואז הכול חוזר על עצמו," היא השלימה את המובן מאליו.

"זה לא שאת לא מצליחה כי את לא מסוגלת. וזה לא קשור לכמה את שווה. זה המעגל – לופ שהמוח שלך מכיר ונשאב לשם כל פעם מחדש. זה הכי קל לעשות את המוכר. גם כשהוא כואב."

היא נשענה לאחור, חושבת. "להגיד לא? אבל איך? אני לא יכולה לאכזב אנשים."

"התשובה הקלה קודם?" חייכתי אליה. "להגיד לא – אבל גם כן." חייכתי. "למשל, במקום להגיד 'כן' ואז לקרוס, את יכולה להגיד: 'לא אוכל להכין ארוחה ליולדת, אבל כן אוכל לקנות לה עוגה.' או: 'לא אוכל לקחת אותך עכשיו, אבל כן אוכל מחר.' במקום להיכנס להלקאה עצמית אחרי שאת אומרת לא – תמצאי דרך לתת משהו שכן אפשרי לך."

הבטתי בעיניה הטובות, המבקשות קבלה: "את מאוד מאוד מתאמצת. את מכלה את כוחותייך, ויקירה, זה לא צריך להיות כל כך קשה. יש דרך אחרת—דרך שבה אפשר לרכך את החוויה האנושית המבורכת הזו, בלי להישחק עד דק."

היא הישירה מבט, שותקת.

"אני יודעת," הוספתי, "שבשבילך—כמו אצל רבים עם ADHD—ההצלחות שלך הן לא רק הישגים. הן הוכחה שאת קיימת, שאת מסוגלת, שהתגברת, שהצלחת איפה שקודם נכשלת. וכשהדימוי העצמי שלך יושב על ההצלחות האלו, איך אפשר לשחרר? איך אפשר להרפות, כשזה מרגיש כמו לוותר על עצמך?"

היא הידקה את שפתיה ועיניה הצטעפו. זה נגע בדיוק במקום הכואב.

"ולא רק זה," המשכתי כי ראיתי שיש בה מקום לקבל את הדברים, "תגידי, מתי לאחרונה הרגשת טוב רק מתוך התבוננות, בלי צורך להתערב? מתי אפשרת לבני ביתך לקחת מקום מבלי למלא אותו מראש ולנווט את הדרך עבורם? מתי לאחרונה חווית ערך פשוט מהנוכחות שלך, בלי להיאחז בעשייה מתמדת, בלי לנסות לכוון את התוצאה?"

היא הנהנה קלות, והדמעות זלגו בשקט, שוטפות אותה.

"אני לא אומרת שתפסיקי לעשות, אנחנו חיים בעולם של עשייה," הבהרתי. "אבל גם בעולם של הוויה. גם כשאת לא מחזיקה את הכול, העולם שלך לא מתפרק, ואת לא נעלמת. להפך. אז רואים אותך יותר. לא רק את התוצאה. עצם הנוכחות שלך היא ערך שלא יסולא בפז. את, ששמת את המשקולת על הגב, יכולה גם להוריד אותה. היא מעכבת אותך, קשה לעוף עם שק של אבנים על הכתפיים."

היא שתקה. המחשבה הייתה כמעט בלתי נתפסת.

"לפעמים, דווקא כשאת מרפה, מופיעים פתרונות חדשים, הדינמיקה משתנה, ואחרים תופסים אחריות. יש מקום לעוד."

שתקנו. נתנו לדברים לחלחל. "זה רק הצעד הראשון," אמרתי לבסוף. "לצאת ממעגל אינסופי מתחיל בהחלטה קטנה אחת – להסכים להפסיק לרדוף, ולהתחיל להיות."

היא נשמה עמוק. זה היה מעניין לראות את המבט שלה מתבהר. כמו לאחר הגשם. הייתה שם בהירות דקה, וכל מה שנותר לי לאחל לה היה שתשכיל לנצור את הרגע הזה. הרגע בו היא יצאה מעבדות לחרות.

דימוי עצמי נשי מאוד מאותגר סביב החג הקדוש שמבקש מאיתנו תיפקוד מלא במספר אפיקים. אני נוהגת לומר שערב פסח הוא סדנא לאימון התפקודים הניהוליים החסרים, הלוקים כשיש ADHD – אירגון, התארגנות, תיעדוף, תיזמון, גמישות, בקרה ועוד. אל תשארי לבד עם הסבל ואל תסיקי ממנו על מי שאת. יש דרכים לעזור, לייעל ולבנות – גם את האדם וגם את התפקוד. אימון לADHD זה אחד מהם.

1

1