שיתוף
יש בתים בם נראה מריבות אינסופיות בכל מה שקשור באש –
מי מחזיק את נר ההבדלה, מי מדליק את המנגל, התעסקות בגפרורים וכו'.
הורים מוצאים עצמם מזהירים ומתריעים על המשחק באש, בגיל בו היינו מצפים שהילד כבר יפנים את הסכנה הכרוכה בזה.
לילדים ונוער עם ADHD נטייה ללקיחת סיכונים שונים,
ספורט אתגרי ו"אקסטרימי" – קפיצות מגובה, טיפוס על עצים גבוהים מידי, נסיעה על אופניים בשולי שולי המדרכה, דיווש במורד המדרגות.
שלא לדבר על הסכנה שהתווספה בשנים האחרונות עם אופניים וקורקינטים חשמליים.
אצל מבוגרים עם ADHD
נראה את הנהיגה במהירות מופרזת, התעלמות מרמזורים, והתייחסות לתמרורים כ"המלצה בלבד".
נראה את האנשים האלו נכנסים לעסקים ולמערכות יחסים שדורשים תעוזה וסיכון, ולעיתים גם נופלים כתוצאה מכך.
עם זאת, יש גם תעוזה שהוכיחה את עצמה. מינוף לטובת פיתוח עיסקי, יזמות שעובדת, השקעות מניבות ששכרן בצידן, ופריחה של מערכות יחסים מורכבות מעיקרן.
כך או כך, נראה את הצעידה לצד הסכנה.
למה זה ככה?
לצד האימפולסיביות שמאפיינת את העיסוקים הנ"ל, ישנו ענין הפעילות המוחית של הADHD .
בניגוד לתפיסה של ADHD כהפרעה של מוח עם יותר מידי פעילות, למעשה במוח של אנשים עם ADHD יש תת-פעילות. חווית הסיכון (כמו גם שימוש בקפאין או התמכרויות אחרות)
מעלה את האנדרנלין ודופמין שמעורר את הפעילות המוחית.
"יש סיכון שאינך יכול להרשות לעצמך לקחת, ויש סיכון שאינך יכול להרשות לעצמך לא לקחת" -פיטר דרוקר
מה עושים?
ראשית עלינו להבין שהנטיה להתעסק במוקדי סיכון היא מענה על צורך אמיתי. ברגע שנבין את הצורך ונטפל בו, הדחף למציאת דרכים מפוקפקות לאיזון תיפחת.
ברגע שנכיר בצורך ונאפשר עיסוק מבוקר ובטוח, בנוכחות מבוגר אחראי – נמנע את העיסוק בדברים מסוכנים מאחורי גבינו.
כשנאפשר את חווית הסיכון באופן מושגח, כגון: מסלולי אופניים יעודיים, מינוי של הנער / ילד כאחראי על מדורה מבוקרת בפיקניק, או כזו שניצור בדיוק עבור הצורך הזה, תוך השגחה, וחינוך לשמירת כללי הבטיחות – לא רק שנספק שעת חינוך שתיתן מענה לצרכים של הילד שלנו, אלא גם חוויה משפחתית שתחרט בזכרונו.
מה שברור הוא ששלילה של הרצון וזהו, לא תעלים אותו.
***חשוב לציין שעיסוק בפעילויות אקסטרים, ובפעילויות מסוכנות אחרות אינה סותרת
קיום של חרדות בשטחי חיים אחרים ולעולם אינה מהווה תחליף להתמודדות עם הבעיה האמיתית.
6
6
