ממה נבנה דימוי עצמי – כשלון הצלחה או אחר?

מאחורי המסכה: הפחד להיכשל גדול מהכישרון

היא נכנסה למשרדי כמו סערה.
שמלה מדויקת, עקבים שמסגירים ביטחון, איפור שמכסה בקפדנות כל חריץ קטן של עייפות או עצב.
אם הייתם רואים אותה ברחוב, הייתם בטוחים שהיא אחת מהנשים האלו – מושלמות, מצליחות, כאלו שלא מחסירות פעימה.
אבל משהו בה, מן תחושת בטן, הסגיר אותה.
כמו שבר עדין, סדק שלא הצליחה לטשטש.

"אני לא יודעת למה באתי," היא פתחה.
"נראה לי שאין לך איך לעזור לי."
חייכתי. "אז למה בכל זאת את כאן?"
היא שתקה לרגע, ואז לחשה:
"כי נמאס לי להרגיש ריקה."

בלון מלא אוויר

דורון-רינה, בת 35, סמנכ"לית בחברת הייטק נחשבת, נשואה ואם לארבע בנות.
בעיני העולם, היא הייתה כל מה שאפשר לחלום עליו.
בעיניה שלה?
"אני בלוף," היא אמרה.
"אני כל כך מפחדת שיגלו שאין בי כלום. שכל מה שאני זה בלון מלא אוויר וריק בפנים."

חיפשתי את מבטה. "ככה?"
"כי… אני יודעת מי אני באמת," היא ענתה בשקט.
"ילדה עם הפרעת קשב שנאבקת לסיים אפילו את הדבר הכי קטן.
כל הצלחה שלי מרגישה כמו מזל טהור.
כל כישלון? הוא האמת."

כובד הציפיות

דורון-רינה גדלה בבית שבו הכל היה חייב להיות מושלם.
אמה – אישה חזקה ודומיננטית – לא נתנה מקום לטעויות.
"אצלנו במשפחה לא נכשלים," אמרה לה.

"היא רצתה שאהיה חזקה ומצליחה. הייתי המתנה שלה אחרי שיירת בנים.
כל פעם שכשלתי, היא אמרה, 'בטח שתגשי שוב למבחן.'
אז למדתי להילחם – לא כי האמנתי בעצמי, אלא כי פחדתי לאכזב."

בנישואיה, דורון-רינה המשיכה באותה דינמיקה.
בעלה, יזם סוער, היה הדומיננטי בבית.
"הוא תמיד אומר, 'יש מקום רק לדרקון אחד בבית.'
אז אני מקטינה את עצמי. שלא ירגיש שאני נטל."

מחיר הבריחה

"אני לא מבינה איך הגעת לאן שהגעת," אמרתי לה.
"זה המחיר של הפחד," היא ענתה.
"כשת כל הזמן מפחדת להיכשל, את עושה הכל כדי להצליח.
לא כי את מאמינה בעצמך, אלא כי את חייבת להוכיח שאת לא כישלון."

דורון-רינה חיה בבריחה תמידית מכישלון.
היא הסתירה את קשייה, לא ביקשה עזרה, ולא הרשתה לעצמה לטעות.
בתוך כל ההצלחות החיצוניות, היא איבדה את עצמה.

היא הסתירה את הקשיים, את ההתמודדות עם הפרעת קשב נשית,
את החרדה וחוסר השקט הפנימי שהפכו למערבולת אינסופית.

כמו שמקלפים בצל, העבודה שלנו התחילה לקלף שכבה אחר שכבה של מגננות והסתרות.
לא מעט דמעות דרש הקילוף הזה.

אחת התובנות המרכזיות שעלו הייתה המשפט של אמה:
"אצלנו במשפחה לא נכשלים."

הרגע שבו היא נפלה – וקמה

ואז זה הגיע.
היא נכנסה לפגישה בעיניים נוצצות:
"את זוכרת את הפרויקט ההוא שהמנהל שלי איים לקחת ממני אם לא אסיים בזמן?
הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. כישלון מוחלט."

"ומה קרה?" שאלתי.

"אמרתי לו שאני צריכה עזרה. שלא יקחו ממני את הפרויקט, רק יצוותו לי קולגה ועוד קצת זמן."
היא חייכה.
"סופר וומן דורון ביקשה עזרה פעם ראשונה בהיסטוריה!"

"ומה קרה?"

"הייתי בטוחה שהוא יכעס או יפטר אותי.
במקום זה הוא אמר, 'אני מעריך שאת יודעת לבקש עזרה. זו הנאמנות שאני מחפש בעובדים שלי.'"

שתיקה מחויכת עטפה את החדר.
הרגע הזה היה ניצחון אישי עבורה.

הניצחון האמיתי

במהלך החודשים הבאים, דורון-רינה שינתה כמה דפוסים.
היא העזה לדבר עם בעלה על צרכיה.
היא כתבה מכתב לאמה, שבו ביקשה לראשונה את אישורה.
היא הרשתה לעצמה לא להסתיר טעויות ולבקש עזרה.

הרגע שבו ידעתי שהדימוי שלה השתנה באמת היה כשהיא אמרה לי:
"היה לי יום נורא. טעיתי בעבודה, כמעט פיטרו אותי.
ובכל זאת, אני בסדר. זה לא אומר שאני לא שווה."

דורון-רינה למדה לשרוד את הכישלון.
ובתוך כך, היא למדה גם לחיות באמת.

כי ביטחון עצמי אמיתי לא נולד מהצלחות בלבד.
הוא נולד כשאנחנו נופלים, נשברים, ובוחרים לקום –
בלי מסכות, בלי זיוף, ועם המון חמלה כלפי עצמנו.

להיכשל כדי לחיות

הדימוי הפנימי שלנו מתעצב לא רק בהצלחות,
אלא בעיקר בדרך שבה אנו מתמודדים עם כישלונות.

ההצלחות הן רק בונוס.
הביטחון האמיתי נולד בידיעה שגם אם אפול –
אוכל לקום מחדש.

מאחלת לכם רק כשלונות חרוצים 🙂

2

1