כשהתלהבות הראשונית נפגשת עםהמציאות הנוירולוגית

השנה התחילה, מי בהתרגשות, מי בהקלה, מי בחרדה ומי בתחושה עמומה של חוסר ידיעה.

כמי שעבדתי עם מאות משפחות עם ילדים שיש להם ADHD, אני יודעת שהשבועות הראשונים של שנת הלימודים הם כמו רכבת הרים רגשית – עם תחנות של התרגשות, הקלה, חרדה ולפעמים גם קצת בלבול קיומי. אז בואו נדבר על מה שבאמת קורה במוח של הילדים שלנו כשהשגרה החדשה מתחילה להיכנס לתוקף.

כשהדופמין של ההתרגשות נגמר

אחרי ההתרגשות הראשונית והתלהבות ההתחלה – שגורמת למוח להפריש דופמין ולגייס מאגרי קשב – כל אחד יחזור לרמה הבסיסית של התפקוד שלו. זה כמו שאתם נכנסים לחדר כושר אחרי הפסקה ארוכה: השבועיים הראשונים אתם מלאי מוטיבציה ואנרגיה, אבל אחר כך המציאות הביולוגית חוזרת.

למי שיש הפרעת קשב – הפרשת הדופמין תחזור להיות מאותגרת, לא קבועה, לא תמיד תתמוך ברצון של הילד להיות נוכח וללמוד. זה לא אומר שהילד "עצלן" או "לא מתאמץ" – זה אומר שהמוח שלו עובד קצת אחרת, והוא זקוק לכלים מותאמים כדי להצליח.

כשחרדה מזמינה עצמה לכיתה

בין אם יש הפרעת קשב ובין אם לא, יהיו (בבית/בכיתה) ילדים לחוצים. זו יכולה להיות חרדה זמנית של תחילת שנה, חרדה ראשונית מהחדש והלא מוכר, חרדה שנלווית להפרעת הקשב, או תוצאה של התמודדות כושלת עם אתגרים קודמים.

בכל המקרים, חרדה ולמידה לא הולכים טוב ביחד – זה כמו לנסות לכתוב מילת תודה יפה בזמן שהבית עומד בלהבות. הילד הלחוץ לא פנוי ללמידה. החרדה מאתגרת את מאגרי הקשב ואת הגישה לאזורי החשיבה במוח – היא פשוט "כובשת" את המשאבים הקוגניטיביים.

לא בכדי המליצו חז"ל להתחיל את השיעור במילתא דבדיחותא – משהו קליל ומשחרר שמשחרר את המתח ומרגיע את הלומד. הם הבינו שמוח רגוע הוא מוח שמוכן ללמידה.

מה לא עוזר (ומה כן עוזר) לילד לחוץ

הדבר שהכי לא עוזר לאדם לחוץ, זה לומר לו "תרגע" או "אל תדאגי, יהיה בסדר". אני יודעת שזה יוצא מהלב, ואני יודעת שזה מה שאנחנו עושים אוטומטית כי גם אנחנו לחוצים לראות את הילד שלנו ככה. אבל מערכת העצבים של האדם הלחוץ לא מאמינה לאמירה הזו, כי הגוף משדר לו סכנה.

הוא חסום קוגניטיבית ותקוע רגשית בשלל רגשי הלחץ והחרדה. זה כמו לומר לאדם שטובע "פשוט תנשום רגיל" – הכוונה טובה, אבל הוא בדיוק לא יכול לעשות את זה עכשיו.

כשאי אפשר להשתמש בשכל החושב ולא ניתן להרגיע את הרגש, יש לנו פתח מילוט – הגוף. במצב של לחץ יהיה יותר אפקטיבי להשתמש בגוף כדי להגיע למח ולרגש, ולא להיפך.

שלושה טריקים מעשיים שעובדים (בדקתי!)

אם נשימות סרעפתיות עמוקות לא עושות את העבודה (וזה קורה לרוב הילדים עם ADHD), קבלו שני טריקים ופתרון אחד לעקוף את המוח ואת הרגש ולהגיע לרגיעה:

1. החיבוק העצמי הלוחץ

חיבוק עצמי לוחץ בשתי ידיים מסוכלות שלוחצות על הזרועות הנגדיות. זה נותן תחושה עטופה ובטוחה, זה מקרקע ומאפשר הרגעה עצמית. הלחץ הפיזי מעורר את מערכת העצבים הפאראסימפתטית – זו המערכת שאחראית על מצב ה"נח והוזה" שלנו. זה כמו לתת לגוף להבין שהוא יכול לחזור למצב בטוח.

2. טריק בהונות הרגליים

הזזה של בהונות הרגליים (בתוך הנעליים, לא צריך לחלוץ – אנחנו לא מונקים זן). כשאנחנו בלחץ, אנחנו ממוקדים בחלק העליון של הגוף, מהשכמות או מהצוואר ומעלה. אולי אפילו נכנסים למצב של היפרוונטילציה – נשימה שטחית ומהירה.

הזזת בהונות הרגליים מזכירה שיש לנו גוף שלם שאפשר לעבוד איתו, להזרים לו דם, לשחרר את מוקד הלחץ והמועקה. זה כמו לומר למוח: "הי, יש לנו רגליים! אנחנו מחוברים לאדמה! אנחנו לא צפים באוויר במצב של פאניקה!"

3. העוגן הרוחני

יש שיוסיפו תפילה או תזכורת – "אני בטוח", "ה' איתי". תכלס (כן, אני משתמשת במילה הזו גם במאמרים מקצועיים), זה מקור הבטחון והרוגע האמיתי. כשהילד יודע שיש מישהו גדול ממנו שדואג לו, זה נותן לו אפשרות לשחרר קצת מהשליטה ולהרשות לעצמו להירגע.

להורים והמורים: אתם המודל

ואם אתם הורים או מורים – תרגלו גם אתם! כמים הפנים לפנים, גם הילדים יקבלו מכם מסרים נכונים. הם יוכלו להשתמש בטכניקות האלה בעדינות ובצניעות בעת מצוקה – בבית, בכיתה, או בכל מקום שמאתגר אותם.

ילדים לומדים יותר ממה שהם רואים מאשר ממה שהם שומעים. אם הם רואים שגם אמא ואבא (או המורה) יודעים איך להתמודד עם לחץ בצורה בריאה, הם יפנימו שזה נורמלי ואפשרי.

האויב המסתורי: איבוד חפצים

דבר נוסף שמוסיף ללחץ (ואיך שלא, תמיד יש עוד משהו) – זה איבוד חפצים. הסיטואציה הקלאסית: ילד חוזר מבית הספר, ולעיתים רוצה פשוט לפרוק, לזרוק את הילקוט ולשכוח ממה שהיה. זה מובן – היום היה ארוך, מאתגר, ומוח ADHD זקוק לפריקה.

אלא שמחר בבוקר הוא יזדקק לילקוט, ולא יהיה לו מושג איפה הניח אותו. אותו דבר לגבי הקלמר, היומן, המחברת ואפילו העבודה עליה טרח. מוסחות וזיכרון עבודה לקוי הם חלק מההפרעה – זה לא "חוסר אכפתיות" או "בלגן מכוון".

הפתרון הפשוט: ה"בית" של הדברים

לכן, כדאי מאוד לייצר עבור התלמיד אזור יעודי מוגדר. לא וו תליה שנמצא איפה שהוא בגובה של מבוגר, ולא אזור מוסתר שקשה להגיע אליו – אלה יהיו עוד מכשולים במירוץ המכשולים היומי של הילד.

שולחן קטן ליד הכניסה, פינה עם ארגז צבעוני, או סלסלה גדולה – שם יהיה ה"בית" של כל מה שקשור לבית הספר. לשם יוכל הילד לקלוע את החפצים הרלוונטיים כשהוא נכנס הביתה, במצב של עייפות ורצון לפרוק.

זה לא רק עניין של ארגון – זה עניין של הפחתת עומס קוגניטיבי. כשיש מקום קבוע לדברים, המוח לא צריך לזכור "איפה שמתי" – הוא פשוט יודע "בבית של הדברים".

המתח של המדריכים: איך לא "לאבד את זה"

העבודה שלכם כהורים ומורים זה לא "לאבד את זה" (לכעוס, לרטון, לצעוק, להתלונן) כאשר הילד לא ישתמש ב"בית" המיועד. זה החלק הכי מאתגר – לראות את הילקוט זרוק באמצע הסלון, שוב, ולזכור שזה לא מרד אישי נגדכם.

תצטרכו בעיקביות ובעדינות לתזכר ולהחזיר אותו ואת חפציו למקומם, בלי להתקומם. זה כמו ללמד ילד לרכב על אופניים – הוא נופל, אתם מעמידים אותו, הוא נופל שוב, אתם מעמידים שוב. האלטרנטיבה היא שהוא לא ילמד לרכב, וזה לא באמת אופציה.

למה זה חשוב דווקא עכשיו?

תחילת שנת הלימודים היא זמן של מעברים והתאמות. עבור ילדים עם ADHD, מעברים הם מאתגרים במיוחד – המוח שלהם צריך זמן להתאמה לשגרות חדשות, לציפיות חדשות, ולסביבה חדשה. התקופה הזו קריטית כי היא קובעת את הטון לכל השנה.

אם נלמד את הילדים כלים מעשיים להתמודדות עם מתח ולחץ עכשיו, בתחילת הדרך, הם יוכלו להשתמש בהם לאורך כל השנה. זה השקעה שמשתלמת – במקום לחכות עד שהמצב יסתבך ואז לנסות "לתקן", אנחנו בונים כלים מראש.

הסוד הקטן של המורים המצליחים

אני אשתף אתכם בסוד קטן מהעבודה שלי עם מורים: המורים הכי מצליחים עם ילדי ADHD הם לא בהכרח אלה עם ההכשרה הכי רחבה או הכלים הכי מתוחכמים. הם אלה שמבינים שלפעמים צריך לעצור הכל ולעשות דקה של "איפוס" – בדיחה קטנה, תרגיל נשימה משותף, או פשוט הכרה בכך שהכיתה צריכה לנשום.

איך להכין את הילד להצלחה

חוץ מהכלים למתח, חשוב להכין את הילד לשגרות הבסיסיות. זה אומר:

• תרגול השגרה החדשה מראש: אם אפשר, בואו לבקר בבית הספר לפני תחילת השנה, הכירו את הדרך לכיתה, את המורה אם אפשר
• יצירת שגרת בוקר ברורה ופשוטה: רשימה קצרה של מה צריך לעשות כל בוקר, עם ויזואלים אם אפשר
• הכנת "רשת ביטחון" חברתית: זיהוי של ילד אחד או שניים שהילד שלכם יכול לפנות אליהם במצב של צורך

המילים שפועלות (ואלה שלא)

במקום "תרגע" או "הכל יהיה בסדר", נסו:

• "אני רואה שזה קשה לך עכשיו"
• "בואו ננשום יחד לרגע"
• "מה הגוף שלך אומר לך עכשיו?"
• "איפה אתה מרגיש את הלחץ בגוף?"

המילים האלה מכירות במציאות של הילד במקום לנסות לשכנע אותו שהמציאות שלו לא נכונה.

מסר לסיום

זכרו – אנחנו לא מנסים ליצור ילדים "מושלמים" שלא חווים לחץ או קושי. אנחנו מנסים לצייד אותם בכלים להתמודד עם האתגרים בצורה בריאה ויעילה. זה כמו ללמד אותם לנהוג – לא כדי שלא יהיו עליהם תאונות לעולם, אלא כדי שידעו איך לנהוג בבטחה גם בתנאים מאתגרים.

השנה החדשה היא הזדמנות חדשה – לילדים וגם לנו, למבוגרים. בואו ננצל אותה כדי לבנות יחד שגרות שתומכות בהצלחה, סביבה שמפחיתה מתח, וכלים שיעזרו לכולנו לשרוד את השנה הזו בשלמות ואפילו ליהנות מהדרך.

מאחלת לכולם התחלה בריאה, המשך שפוי וכתיבה וחתימה טובה,

2

1