שיתוף
פצועי הקשב – לא רק ילדים
פעם חיכינו בתור עם ספר. היום – אפילו במעלית אנחנו בודקים הודעות. אין רגע של כלום. אנחנו חושבים שהמסכים פוגעים רק בילדים – אבל האמת? המבוגרים הם פצועי הקשב האמיתיים.
אנחנו חיים בעידן שבו נדמה שכולם אמורים להיות בשני מקומות בו זמנית. מעמידים מכונת כביסה כשבאוזניים פודקסט, את ארוחת ערב מכינים תוך כדי הרצאה בזום, יושבים בפגישה אך מחפשים אטרקציה לטיול הבא. אפילו כשאנחנו עם היקרים לנו – היד גוללת סרטונים. נדמה שהפיצול הזה הפך לנורמה, למיומנות שכולם צריכים לשלוט בה, אבל האמת היא שזו לא יכולת על, אלא פגיעה ישירה בקשב שלנו.
אפשר לקרוא לזה פיצול קשב קולוסלי: שני ערוצי קשב פורמליים שמתחרים זה בזה, בזמן שגם החיים הפנימיים שלנו תובעים נתח מהתודעה. במצב כזה, אפילו אדם שקט מטבעו ירגיש עומס מנטלי, מחשבות קופצות, ולעיתים גם התפרצות של חרדות או מצב רוח ירוד.
למה פיצול קשב מוביל לחרדה ו/או דיכאון?
כשאנחנו מחלקים את הקשב בין כמה משימות, המוח נאלץ לבצע מעברים תכופים (Switching). כל מעבר כזה צורך משאבים קוגניטיביים ואנרגיה נפשית. התוצאה היא עומס תמידי, אפילו אם לא מרגישים אותו מיד. במצב של עומס, מערכת העצבים פועלת במצב דריכות (Fight or Flight) – גם אם לא מרגישים את קצב הלב עולה, הורמונים המגבירים ערנות משתחררים, והגוף חווה מצב של דריכות. כשהדריכות הזו נמשכת לאורך זמן, היא מתורגמת לחרדה כרונית.
מצד שני, עומס מתמשך ללא עיבוד רגשי אמיתי שוחק את המערכות שמספקות תחושת סיפוק והנאה. אנחנו צורכים גירויים מהירים במקום חוויות עמוקות, ומאבדים את היכולת ליהנות מהווה. התוצאה – תחושת ריק, חוסר משמעות, ולעיתים דיכאון.
המסכים קיבלו את מרבית האש בשנים האחרונות, בעיקר סביב ילדים. נזקים קוגניטיביים, רגשים וחברתיים, דיבור על תכנים לא מותאמים, חוסר שינה, ירידה במיומנויות שפה. אנחנו מתגייסים להגן עליהם, למנוע, להגביל, לסנן. כאילו המוח של המבוגר כבר חסין. זה אולי מרגיע לחשוב כך – אבל זה לא באמת ככה.
האמת היא שמבוגרים הם פצועי הקשב האמיתיים של העידן הזה.
פעם ידענו לשהות. ידענו להשתעמם, להביט החוצה מהחלון, לפתוח ספר בזמן ההמתנה. היום, אפילו במעלית, ברמזור, בתור לקופאי – היד נשלחת אוטומטית לפלאפון. אין רגע של כלום. אין שהייה. אין מנוחה תודעתית.
וזה לא רק התוכן. ברור שיש תכנים מזיקים: פורנו, חדשות מלחיצות, רכילות רשת, איום תמידי בקליק בייט על טרגדיות – כל אלה משפיעים על מצב הרוח ועל תחושת הביטחון. אבל גם "סתם" סרטונים לא מזיקים במיוחד – יוצרים עומס שטחי שמחסל את המרחב הפנימי.
המשיכה האמיתית היא לעוררות. הדופמין מחפש את ה"עוד" – עוד קליק, עוד סרטון, עוד עדכון. סרוטונין מספק תחושת חיבור רגעית או הצצה לחיים של אחרים. במצטבר, זה יוצר מצב תודעה מפוצל תמידי, שבו אנחנו אף פעם לא לגמרי כאן. אף פעם לא לגמרי יחד.
התוצאה: ירידה ביכולת להתרכז, קושי להעמיק, חוסר מנוחה בהיעדר גירוי כפול, ותחושה שהראש תמיד "רועש". פתאום ה"שקט" גורם תחושת חוסר נוחות. משם הדרך קצרה לחרדה – או לחלופין, לריקנות ודכאון.
ועוד סיבה – הבריחה החוצה, אל המסך
הרבה אנשים נמשכים למסכים לא רק מתוך חיפוש עוררות ודופמין, אלא גם כדי לברוח מהקשיים שלהם. להתעסק בקטסטרופה חיצונית – אסון עולמי, שערורייה בחדשות, או בעיות של מישהו אחר – מרגיש לפעמים קל יותר מאשר להתמודד עם קושי אישי, עם מתח זוגי, עם בעיה בעבודה או עם אתגר מול הילדים. המסך הופך למרחב בריחה, שמספק תחושת "שחרור" ומרחיק אותנו מהכאב שבפנים. הבעיה היא שהבריחה הזו לא פותרת דבר – היא רק דוחה את ההתמודדות ומוסיפה עוד שכבה של נתק פנימי.
מה אפשר לעשות?
1. הכרה במצב – להבין שזה שלנו. זו לא "בעיה של ילדים" בלבד.
2. שהייה מודעת – לבחור מדי פעם לעשות פעולה אחת בלבד.
3. אימון הקשב – כמו שריר, גם קשב מתאמן. חמש דקות קריאה ביום, הליכה בלי אוזניות, בישול בלי מסך.
4. הפחתת "תוך כדי" – להחזיר את החוויה המלאה לכל פעולה.
5. להרחיק את הגירוי המתמיד – להוציא את האוזניה מהאוזן ולהקשיב בקול רם לתוכן (על כך בפעם אחרת).
החיים שלנו לא נועדו להיות רצף של "תוך כדי". פצועי הקשב נוצרים בכל גיל, בכל פעם שאנחנו בוחרים בפיצול על פני נוכחות. השאלה היא אם נהיה מספיק מודעים – כדי לעצור את הדימום בזמן.
אני שולחת לכם את ההגיגים הללו דווקא עכשיו. כשיש עוד זמן, כשהקיץ טרם תם, שאתם אולי עדין בשולי החופש והנופש ואפשר להחזיק את הרגע הקטן. כל עוד הנר דולק, תקן, אמן, וגדל. וגדל את כל העולם שסובב אותך.
הדורשת בשלומכם הטוב,
אילת ווגברייט
9
3
