רוצה למות. אבל לא ממש…

מיכל עמדה באמצע הסלון וצעקותיה מילאו את הבית.
פניה היו אדומות מדמעות ותסכול, וגופה הקטן רעד כשהיא מלמלה בין הבכי:
"לא בא לי לחיות יותר! למה אני בכלל בעולם הזה אם אף אחד לא מבין אותי?"

מירב, אמא שלה, עמדה מולה, קפואה במקום.
המשפטים האלו הלמו בה בעוצמה, מעוררים פחד עמוק.
היא ניסתה להיזכר אם אי פעם אמרה משהו דומה, אך לא הצליחה להיזכר מאיפה הילדה שלה למדה לדבר ככה.

באותו לילה, מירב לא הצליחה לישון.
היא פנתה לאילת, מאמנת ומומחית להתמודדות עם ילדים בעלי ADHD, בתקווה לקבל תשובות.
"זה בסדר לפחד," אמרה לה אילת למחרת, "אבל בואי נבדוק ביחד מה באמת קורה כאן."

מה היא באמת מבקשת?

"היא אומרת שהיא רוצה למות," לחשה מירב, כמעט חסרת נשימה.
"איך אפשר להתעלם מזה?"
"אנחנו לא נתעלם," אמרה אילת בביטחון, "אבל בואי ננסה להבין מה באמת היא מבקשת."

הימים הבאים היו קשים. כל 'לא' קטן עורר במיכל את אותן תגובות קיצוניות.
מירב הרגישה מותשת, חסרת אונים, וככל שהזמן עבר, היא החלה לראות כיצד היא מגיבה מתוך החרדות שלה,
מתוך העבר שבו הצרכים שלה עצמה לא נשמעו.

להסתכל במראה

באחד המפגשים, אילת הציבה מראה עדינה מול מירב:
"את רואה בה את עצמך. כשאת שומעת את הכאב שלה, את שומעת את הילדה שבך, זו שפעם ביקשה ולא קיבלה."
מירב פרצה בבכי שקט, מנידה בראשה לאט.
היא הבינה שאכן, כשהיא רואה את מיכל נאבקת להביע את רצונותיה,
היא למעשה מגיבה מתוך מקום אישי עמוק ופצוע.
"אני כל כך מפחדת שהיא תחטוף מהעולם כמו שאני חטפתי," הודתה מירב.
"ואולי," אמרה אילת ברוך, "הגיע הזמן לשנות את התסריט."

גישה חדשה

הפגישות הבאות התמקדו ביצירת גישה חדשה.
מירב למדה להגיב ממקום של הקשבה אמיתית.
במקום לנזוף במיכל על הביטויים הקיצוניים, היא התחילה לשאול בעדינות:
"למה את מתכוונת? מה באמת את רוצה?"

לאט-לאט התגלתה אמת אחרת, עמוקה יותר.
מיכל לא רצתה באמת למות—היא פשוט לא ידעה איך לבטא עד כמה היא מתוסכלת ומבוהלת
כשהרצונות שלה נתקלים בחומה בצורה של 'לא'.
מירב למדה להבין שהבת שלה מבקשת ממנה כלים.
כלים להתמודד עם הרגשות הקשים, כלים להבין את המציאות, ובעיקר כלים שיאפשרו לה להאמין שיש מקום בעולם גם לרצונות שלה.

שיחה אחרת

באחד הערבים, מיכל שוב התפרצה בבכי,
אבל הפעם מירב התיישבה לידה בשקט,
הניחה יד מרגיעה על כתפה ואמרה לה ברוגע:
"אני רואה שקשה לך. ספרי לי מה בדיוק קשה לך כרגע?"

מיכל הביטה בה בפליאה.
הייתה דממה קצרה, ואז מלמלה:
"אני רוצה שיקשיבו לי… שיבינו אותי."
"אני מקשיבה עכשיו," אמרה מירב. "ספרי לי עוד."

הדקות הבאות היו כמו קסם.
מיכל הצליחה, לראשונה מזה חודשים, להסביר את עצמה.
היא סיפרה כמה היא מתוסכלת כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה,
וכמה היא מרגישה לבד כשהיא לא מובנת.

"מה אפשר לעשות שתרגישי שכן מבינים אותך?" שאלה מירב בעדינות.
"אני לא יודעת… אולי שתשאלי אותי לפני שאת אומרת לא ישר?"
מירב חייכה. "זה רעיון מצוין. נעבוד על זה."

שינוי עמוק

עם הזמן, מירב התחילה לתפוס את הרגעים בהם מיכל הצליחה לווסת את עצמה או להתגמש.
היא החמיאה לה, חיזקה אותה, והאירה בדיוק את המקומות שבהם רצתה לראות צמיחה.

בערב שבת אחד, כשמיכל החליטה בכוחות עצמה לשנות את התכנית בגלל סיבה משפחתית,
מירב ניגשה אליה, חיבקה אותה ואמרה בגאווה:
"את כל כך גמישה ומתחשבת. זה נפלא לראות אותך ככה."

באותו לילה, כשמיכל כבר ישנה בשלווה, מירב הבינה שבחרה לשנות את התסריט.
היא החליטה להפסיק לפעול מתוך פחדיה, ולהתחיל להקשיב באמת לילדתה.
המציאות החדשה שיצרה הייתה טובה בהרבה ממה שאי פעם דמיינה.

והיא ידעה שהדרך הזאת תאפשר למיכל להפוך לאדם בוגר, מאוזן,
שיודע לתקשר את רצונותיו ורגשותיו, בדיוק כפי שחלמה.

1

1