שונה זה שווה או לא שווה?

שונה זה שווה או לא שווה?

הבחור ישב מולי, גבו כפוף מעט, עיניו מתרוצצות בין הרצפה לחלון, ידיו שלובות בחוזקה כאילו מנסה להחזיק את עצמו שלא להתפרק. הוא שתק דקות ארוכות. היה ברור שהוא מנסה לארגן את מחשבותיו, למצוא את המילים הנכונות, אבל משהו עצר אותו.

ואז, לפתע, כמו סכר שנפרץ, הוא אמר:
"את לא מעריכה אותי."

הרמתי גבה, מופתעת מעט.
"למה אתה חושב ככה?"

הוא נשף בכבדות.
"כי אני לא לומד. אני לא באמת לומד כמו שצריך. אין לי סדר יום של ישיבה, אין לי גמרא צמודה אלי לכל מקום שאני הולך אליו. אם אני לא לומד – אני שווה פחות, נכון?"

הרגשתי את הכאב שנשפך ממנו.
"אני רואה שזה חזק אצלך, זאת ההרגשה הזאת. אבל אני לא חושבת ככה."

"כולם חושבים ככה," הוא מלמל, קולו מהדהד תסכול ועייפות.
"ההורים שלי, הרבנים, החברים. כל החיים דחפו אותנו לישיבה, ללימוד. זה מה שנחשב, זה מה שנותן לך ערך. ואם אתה לא שם? הלך עליך."
הוא צחק צחוק מר שנשמע יותר כמו ייאוש.
"אז אתה פשוט… הולך לאיבוד."

הרגשתי את ליבי מתכווץ. הכאב שלו היה מוחשי, כמעט ניתן למגע.
"אתה לא באיבוד, אתה כאן." אמרתי ברכות אך בתקיפות.
"אתה מחפש. וזה הבדל גדול מאוד."

הוא הביט בי בעיניים עמוקות, שואלות, כמעט מתחננות.
"אז למה זה מרגיש כאילו אין לי מקום? למה כל יום אני מתעורר עם ההרגשה שאני אכזבה?"

נשמתי עמוק.
"כי המערכת שבה גדלת מכוונת לכיוון אחד ברור מאוד. וזה בסדר, כי יש לה מטרה קדושה. אבל זה לא אומר שאין מקום גם לדרכים נוספות. אנחנו שונים, אנחנו מורכבים. אתה יכול למצוא את המקום שלך גם אם הוא לא בדיוק כמו זה של האחים שלך, או של החברים שלך."

"קל להגיד," הוא צחק שוב, אבל הפעם זה היה כאב עם שמץ של אור.
"אבל איך אני אמור להיות שלם עם זה כשאני רואה את כולם ממשיכים קדימה, ואני…?"

"אתה חי לפי מה שלמדת," אמרתי, מביטה בו ישר בעיניים.
"גם אם אתה לא יושב כל היום בישיבה, הערכים, ההלכה – הם חלק ממך. והעולם צריך אנשים כמוך. לא כולם יכולים או צריכים ללמוד כל היום. יש מי שמלמד, יש מי שמדריך, יש מי שתומך ומסייע, ויש מי שיוצר, בונה, משנה. אם ה' היה רוצה שכולנו נהיה אותו דבר, הוא היה בורא אותנו ככה."

הוא שתק, פניו קפואים. ואז, פתאום, הכאב נשבר, והזעם פרץ החוצה.
"אז למה אני מרגיש שאני טעות? למה אני מרגיש שכל העולם אומר לי שאני פשוט… מקולקל?"

נשמתי עמוק. ידעתי שהגענו לליבה של הכאב שלו.
"אתה לא טעות," אמרתי בשקט אך בנחישות.
"אבל אני מבינה למה זה מרגיש ככה. גדלת בעולם שבו יש מסלול אחד ברור להצלחה. ואם אתה לא מתאים בדיוק למשבצת הזו – זה מרגיש כאילו אין לך מקום. אבל, העולם שלנו מורכב יותר. וגם העולם הרוחני שלנו מורכב יותר. כל אדם מוצא את הדרך שלו בעבודת ה'."

הוא צמצם את עיניו.
"אבל איך אני אדע שאני לא טועה? איך אני אדע שאני לא בורח ולא פשוט עושה לעצמי חיים קלים?"

"עכשיו אתה כבר שואל את השאלה הנכונה," עניתי.
"בחירה אמיתית מגיעה ממקום של בירור, לא מבריחה. אם תבחר ללמוד, ומה שתחבר ללמוד – זה יהיה שלך. ואם תבחר דרך אחרת – זה גם יהיה שלך. מה שחשוב הוא שתלך בדרך שאתה שלם איתה, לא כי דחפו אותך אליה ולא כי ברחת ממנה, אלא כי בדקת, התלבטת, ובחרת באמת."

הוא הרים את מבטו אליי. בפעם הראשונה באותו מפגש ראיתי שם משהו חדש – ניצוץ קטן של תקווה.
"אז אולי אני לא כזה אבוד?"

חייכתי אליו.
"ממש לא. אתה בדרך שלך. דרכך נקיה. אתה מתייעץ ובודק, מגשש ומגלה, אותך. וזה בדיוק מה שחשוב."

אפילוג

שנתיים מאוחר יותר.
הוא אברך. תורתו אומנותו.
ובערבים, הוא מייעץ לבחורים שכמוהו – מגששים, מתלבטים ומגלים.

1

1