האח של גדול מומחי ה-ADHD בעולם נהרג בתאונת דרכים קטלנית. למה המוח הקשבי שלו סירב לחגור חגורת בטיחות?

מתוך סיפורו האישי של פרופ' ראסל בארקלי

הרי האדירונדק שבמדינת ניו יורק היו עטופים באותו ערב קייצי, לפני שש שנים, בשקט המיוער והסמיך שלהם. האוויר נשא ריח עשיר של אדמה לחה, אורנים וטבע פראי. רון , אחי, עלה על רכבו ויצא לנסיעה של כיף, שוטטות חופשית על שבילי העפר הצרים שהוא כל כך אהב. הוא היה בן 56, גבר מלא כריזמה וחיים, מוזיקאי בנשמתו, שרק ימים ספורים קודם לכן נשמע מאושר ומלא תקווה יותר ממה שזכרתי אותו אי פעם.

אחרי שנים ארוכות של חיים סוערים ובלתי יציבים כסולן וגיטריסט בלהקות רוק, שנים של עבודות מזדמנות, הישרדות יומיומית ומעברי דירות תכופים, הוא סוף סוף מצא עוגן אמיתי: עבודה קבועה ומכובדת כשף, עם משכורת קבועה, יציבות ותנאים סוציאליים מעולים. בשיחת הטלפון האחרונה שלנו הוא נשמע כמי שהתחיל לבנות את זהותו מחדש, רחוק מהתיוגים המתישים שליוו אותו מאז הילדות. הרגשתי הקלה עצומה. אחי האהוב סוף סוף מצא את מקומו, התחיל לאחוז במושכות, והיה נדמה שהוא עולה על דרך המלך.

אבל באותו ערב קטלני, האנרגיה הפראית של הפרעת קשב וריכוז , שאובחנה אצלו כבר כשהיה ילד קטן וליוותה אותו לאורך כל חייו, נטלה את ההגה במובן הכי פיזי, חזק ונורא שיש. רון בדיוק סיים משמרת מפרכת של 10 שעות במטבח הלחוץ והלוהט של המסעדה. משם, הוא המשיך לארוחת ערב חמה עם אימנו בת ה-92 – ארוחה שבה שתה אלכוהול לפני שיצא לדרך. הוא נהג במהירות מופרזת, לקח סיכונים מיותרים בסיבובים הצרים של שביל העפר, דעתו הייתה מוסחת לחלוטין מהכביש, והוא לא חגר חגורת בטיחות. הנסיעה הזו, שהייתה אמורה להיות רגע של שחרור נוירולוגי והנאה קלה, הסתיימה בפתאומיות מחרידה בקין שבניו יורק. רון נהרג במקום.

התאונה הזו לא הייתה יד הגורל או חוסר מזל אקראי. אחי נהרג מכיוון שהפרעת הקשב והריכוז שלו שלטה בהרגלי הנהיגה שלו, עיצבה אותם, והשפיעה באופן ישיר וקטלני על הרגעים האחרונים של חייו.

איך נהיגה מסוכנת קשורה להפרעת קשב וריכוז?

כאשר אנשים שומעים על תאונות דרכים שמעורבים בהן אלכוהול, מהירות מופרזת ואי-חגירת חגורת בטיחות, הנטייה הטבעית של הסביבה היא לשפוט. אנשים ממהרים לתייג את הנהג כ"מופקר", "פורק עול" או "בלתי אחראי". אך עבור מי שמכיר מקרוב את המורכבות של הפרעת קשב וריכוז , התמונה שונה לחלוטין. מדובר במאבק הישרדות נוירולוגי יומיומי, שברגע אחד של עייפות קיצונית מאחורי ההגה עלול להפוך למלכודת מוות.

זה ברור ועולה ממחקרים מדעיים רבים ובלתי תלויים, וביניהם גם כאלו שאני עצמי ניהלתי והובלתי לאורך שנות עבודתי כחוקר ומומחה בתחום, שנזק בלתי הפיך עלול להיגרם למבוגרים עם ADHD כשהם עולים לכביש ללא הגנות מתאימות. הסטטיסטיקה מראה כי נהגים עם הפרעת קשב וריכוז מעורבים בתאונות דרכים בשיעורים גבוהים בעשרות אחוזים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. הם נוטים לבצע עבירות תנועה חמורות, לקבל דוחות תנועה תכופים, ולסבול מקשיי ויסות רגשי שמתורגמים לעיתים קרובות ל"זעם כבישים" או לנהיגה אימפולסיבית ומסוכנת.

השאלה המנקרת, שמסרבת להרפות ממני מאז אותו לילה נורא, היא זו: איך ייתכן שאחיו של ה-מומחה ל-ADHD, אדם שהקדיש את חייו לחקר הנושא ולסיוע למשפחות ברחבי העולם להתמודד עם הפרעת קשב, לא טופל כראוי? איך ייתכן שהכלים הטיפוליים והמדעיים המוכחים ביותר לא מנעו את הטרגדיה הזו? כדי לענות על כך, עלינו להבין את המנגנונים הפנימיים שגורמים למבוגרים עם הפרעת קשב לקבל החלטות הרסניות דווקא כשהם מחזיקים בהגה.

איך זה נראה אצל מבוגרים עם ADHD מאחורי ההגה?

במחקרי אורך מקיפים על מבוגרים עם ADHD, זיהינו חמישה מקדמי סיכון מנבאים מרכזיים לחומרת מעורבותם בתאונות דרכים קשות. מקדמים אלו מייצגים את אופן הפעולה של המערכת הנוירולוגית שלהם במרחב הציבורי. להוציא את המקדם האחרון, כל המקדמים הללו היו נוכחים בחייו של רון בעוצמה מקסימלית:

• חומרת ההפרעה: ככל שתסמיניה של הפרעת קשב וריכוז עוצמתיים ובלתי נשלטים יותר, כך פוחתת היכולת של הנהג לשלוט בדחפיו, לשמור על קשב מתמשך בכבישים ארוכים וחדגוניים, או לקבל החלטות שקולות ברגעי משבר. אצל רון, ההפרעה הייתה נוכחת בעוצמה גבוהה לאורך כל חייו, משפיעה על מערכות היחסים שלו, על התעסוקה ועל היכולת שלו להישאר מווסת.

• גיל מאוחר: תהליך ההזדקנות מביא איתו באופן טבעי ירידה מסוימת בזמני התגובה ובמהירות העיבוד המוטורי. אצל אדם נורוטיפיקלי, הניסיון ושקילת הסיכונים המתונה מפצים על כך. אולם, כאשר מבוגרים עם ADHD מזדקנים, השילוב של קשיים נוירולוגיים כרוניים יחד עם ירידה פיזיולוגית טבעית בזמני התגובה יוצר מנבא מסוכן במיוחד לתאונות דרכים קשות. רון היה בן 56 במותו, גיל שבו מערכת הבלמים של הגוף מתחילה להאט, אך הדחף הקשבי נותר אימפולסיבי כשהיה.

• היסטוריה של דוחות תנועה: מספר גבוה של דוחות על נהיגה במהירות מופרזת, מעבר באור אדום או אי-חגירת חגורה אינם סתם "אירועים חד-פעמיים". הם עדות חיה ומתמשכת לקושי כרוני בעיכוב תגובה ובלמידה מטעויות עבר. רון החזיק בתיק תעבורתי עשיר בדוחות כאלה, ובראשם דוחות חוזרים ונשנים על אי-חגירת חגורת בטיחות.

• התנהלות כלכלית ודירוג אשראי נמוך: זהו אחד הממצאים המרתקים והמפתיעים ביותר במחקר. נמצא קשר ישיר ומובהק בין דירוג אשראי נמוך, בעיות פיננסיות ואי-יציבות כלכלית לבין הסיכון למעורבות בתאונות דרכים. מדוע? משום ששתי ההתנהגויות הללו – ניהול כסף ונהיגה בכביש – נשענות בדיוק על אותם מעגלים מוחיים בקליפת המוח הקדם-מצחית. אדם שמתקשה לווסת את דחפיו הכלכליים, קונה באימפולסיביות ומתקשה לתכנן את עתידו הפיננסי, יפגין בדיוק את אותה אימפולסיביות וחוסר תכנון כשיעלה על הכביש. רון נאבק כל חייו עם קשיים כלכליים קשים, קושי בהתמדה בעבודות וניהול פיננסי לקוי.

• אלימות ונטייה להתפרצויות זעם: מקדם סיכון זה מנבא נהיגה אגרסיבית ("Road Rage") ומאבקי כוח בכביש. זה היה המקדם היחיד שלא אפיין את רון. רון היה נשמה עדינה, אדם אוהב אדם, שמעולם לא הפגין תוקפנות או אלימות כלפי סביבתו. ועדיין, ארבעת מקדמי הסיכון האחרים הספיקו כדי לגבות את חייו.

מה קורה במוח במצבים כאלה? הסוד הנוירולוגי של 'רעב לדופמין'

כדי להבין מדוע מבוגרים עם ADHD מקבלים החלטות הרסניות על הכביש, עלינו להביט על המבנה הנוירולוגי של המוח שלהם. המוח הקשבי מתאפיין בתפקוד לקוי של מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) מרכזיים, ובראשם הדופמין והנוראדרנלין, באזורי קליפת המוח הקדם-מצחית – האחראית על התפקודים הניהוליים של המוח.

המשמעות של מחסור כרוני זה בדופמין היא שהמוח נמצא במצב תמידי של "תת-עוררות" . כדי להרגיש ממוקד, ערני וחי, המוח של אדם עם ADHD זקוק לגירויים חזקים, מהירים ואינטנסיביים בהרבה מהרגיל. נהיגה שגרתית על כביש מהיר או נסיעה איטית על שביל עפר מבודד עלולות לשעמם את המוח הקשבי עד מוות (במובן המילולי ביותר). כדי "להעיר" את המוח ולספק לו את מנת הדופמין הדרושה לו, הנהג הקשבי ישלח באופן לא מודע את היד ללחוץ על דוושת הגז, לחפש ריגושים, להפעיל מוזיקה רועשת, לנהוג בפראות בסיבובים או להשתמש בחומרים ממריצים ומאלחשים כמו אלכוהול.

באותו ערב קטלני, רון עלה על רכבו לאחר 10 שעות עבודה קשות כשף. המטבח התובעני סחט ממנו את מעט משאבי הקשב והוויסות הרגשי שעוד נותרו לו. מוחו היה מרוקן לחלוטין מדופמין. הנסיעה בשבילי העפר של הרי האדירונדק שימשה עבורו ככלי לוויסות רגשי ונוירולוגי – ניסיון נואש להחזיר לעצמו את תחושת החיות והרוגע באמצעות ריגושים. השילוב של אלכוהול פעל כמאלחש זמני לקושי הרגשי, אך הוא גם כיבה לחלוטין את מערכת הבלמים הרופפת ממילא של המוח שלו.

כדי להבין לעומק את המנגנונים שמנהלים את ההתנהגות הזו ואת החשיבות של ויסות מוליכים עצביים במוח, מומלץ לקרוא את מאמר העוגן המקיף שלנו: מהי הפרעת קשב וריכוז?.

למה אנשים עם ADHD לא עושים את מה שהם יודעים שנכון?

כאן אנו מגיעים לשבר הגדול ביותר של ההפרעה – "פער התפקוד" . השאלה הזו מהדהדת במוחם של בני משפחה רבים: למה אנשים עם ADHD פשוט לא עושים את מה שהם יודעים שטוב ונכון לעשות?

רון ידע שחגירת חגורת בטיחות מצילה חיים. הוא ידע שלנהוג במהירות מופרזת על שבילי עפר זה מסוכן. הוא היה אדם אינטליגנטי ומנוסה, והוא קיבל דוחות תנועה קודמים בדיוק על הנושאים הללו. המידע התיאורטי היה קיים בראשו במלואו. אולם, הפרעת קשב וריכוז אינה הפרעה של חוסר ידע ; היא הפרעה של יישום הידע בזמן אמת .

בנקודת הביצוע – אותו שבריר שנייה שבו הנהג צריך להחליט אם לחגור חגורה, אם להאט לפני סיבוב מסוכן או אם להימנע מלעלות על ההגה לאחר שתיית אלכוהול – הידע התיאורטי פשוט אינו נגיש למוח הקשבי. הדחף המיידי, הרעב לדופמין והאימפולסיביות תופסים את מלוא נפח הזיכרון הפעיל וממסכים כל חשיבה הגיונית או השלכה עתידית.

מחקרים מוכיחים בצורה חד-משמעית כי טיפול תרופתי, ובמיוחד שימוש בסטימולנטים (תרופות מעוררות לטיפול בהפרעות קשב), יכול לשפר באופן דרמטי ומציל חיים את תפקודי הנהיגה של מבוגרים עם ADHD. התרופות הללו מעלות את רמות הדופמין והנוראדרנלין במוח, מחזירות את השליטה לקליפת המוח הקדם-מצחית, ובכך למעשה "סוגרות" את פער התפקוד המרכזי ומאפשרות למערכת הבלמים הפנימית לפעול ברגע האמת.

אך מדוע מבוגרים רבים עם ADHD מסרבים לקבל טיפול כזה או מתעלמים מהעצות?

הסיבה נעוצה במאפיין נוסף של ההפרעה: חוסר מודעות עצמית ויכולת הערכה עצמית פגועה של מיומנויות הנהיגה שלהם. מחקרים מוכיחים שמבוגרים עם ADHD נוטים להעריך את איכות הנהיגה שלהם כבטוחה וטובה בדיוק כמו של נהגים נורוטיפיקליים, על אף שההיסטוריה התעבורתית והנתונים בפועל מראים תמונה הפוכה לחלוטין. הם מתקשים להשתמש בניסיון העבר כדי ללמוד מטעויותיהם, ולעיתים קרובות מפרשים את האזהרות והעצות של הקרובים אליהם כפלישה, חדירה לפרטיות או ניסיון שליטה.

זהות אינה מתגלה – היא נבנית. אך כאשר מבוגר עם ADHD שבוי בזהות פגועה של "מורד", "חופשי" או "בלתי מובן", הוא יעשה הכל כדי להגן על הזהות הזו, גם במחיר התעלמות מסכנת מוות.

מה תפקיד המשפחה במניעת אסון : להיות משטרה או רשת ביטחון?

כאחיו של רון, וכמומחה בתחום, נאלצתי לעבור מסע פנימי מורכב וכואב מאוד כדי להבין כיצד לנהל את מערכת היחסים שלי איתו. במשך שנים רבות, נפלתי למלכודת שמשפחות רבות כל כך מכירות מקרוב: הפכתי ל"קצין המבחן" שלו. הייתי השופט, המייעץ, זה שמצביע על הטעויות שלו, שמנסה "לתקן" את התנהגותו ולהציל אותו מעצמו.

כבר לפני 15 שנים, כשהיה רון בן 40, הבנתי שהתפקיד הזה לא רק שאינו עוזר לו – הוא מחרב את מערכת היחסים שלנו ומייצר ניכור ומרחק עצום בינינו. הבנתי שעם כל הכוונות הטובות שלי, רון ראה את הניסיונות שלי להתערב בחייו כפלישה בוטה לפרטיותו וכניסיון לשלוט בו. באותו רגע, קיבלתי החלטה קשה אך הכרחית: עזבתי את תפקיד השופט והשוטר. הבנתי שהאתגר הוא לא הדחף – אלא מי שאוחז בהגה, וההגה של חייו של רון היה ונשאר בידיו שלו בלבד.

שיניתי לחלוטין את מערכת היחסים איתו ועברתי לתפקיד התומך ומספק רשת הביטחון. קיבלתי את המציאות הכואבת שיש לי אח עם ושוני נוירולוגי אמיתי, והחלפתי את השיפוטיות בנוכחות יציבה ומקבלת. הייתי שם עבורו בכל פעם שהמצב דרש זאת, בלי להטיף ובלי לשפוט:

• כשהיה ללא קורת גג וחסר בית – סייעתי לו למצוא פתרון ולעמוד על הרגליים.
• כשהיה במצוקה רפואית קשה – תמכתי בו וליוויתי אותו בטיפול.
• כשקיבל התקף עז של כאבי שיניים – דאגתי לטיפול שלו ועזרתי לו להתגבר על הכאב.
• כשהסתבך עם החוק – עמדתי לצידו כדי לחלץ אותו ולספק לו מענה מקצועי.

הייתי רשת הביטחון של רון. זהו תפקיד שאני ממליץ עליו מכל הלב לכל בן משפחה, הורה או בן זוג שמתמודד עם אדם קרוב בעל הפרעת קשב וריכוז. קבלה של המציאות הזו והפיכה לרשת ביטחון יציבה ומחבקת הן הדרכים היחידות לשמור על הקשר האנושי והחם עם האנשים שאנחנו אוהבים.

הרשת שלי לא הייתה מושלמת, ובסופו של דבר היא לא הצליחה למנוע את אותו לילה קטלני בהרי האדירונדק. האם רון היה נהרג בגיל צעיר בהרבה לולא הרשת הזו הייתה פרוסה תחתיו לאורך השנים? לעולם לא אדע. אך דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: אם הייתי עומד שוב בפני הבחירה הזו, הייתי בוחר בדיוק באותו מסלול. כי האפשרות להיות מרוחק, מנוכר וזר מאחי האהוב רון פשוט לא הייתה קיימת עבורי בשום שלב.

מוכנים להפסיק לשרוד ולהתחיל לחיות בטוב?

סיפורו הטרגי של רון הוא קריאת השכמה מהדהדת לכל מי שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD) או מלווה אדם אהוב במסע הזה. ההפרעה הזו אינה מוגבלת לספסל הלימודים או לקשיים קלים בארגון; היא נוגעת בליבת הקיום שלנו, משפיעה על מערכות היחסים, על קבלת ההחלטות ועל הבריאות והבטיחות הפיזית שלנו.

האם גם אתם מוצאים את עצמכם מתעייפים ממשחקי התפקידים של "השוטר והגנב" בתוך המשפחה שלכם? האם אתם חשים שאתם שבויים בפער התפקוד המתיש בין מה שאתם יודעים שנכון לעשות לבין מה שקורה בפועל ברגע האמת מאחורי ההגה או בחיים בכלל?

זכרו תמיד: הפרעת קשב אינה תקלה – היא אנרגיה עצומה שדורשת הנהגה. אתם לא צריכים להילחם בעצמכם או להסתתר מאחורי מסיכות. זהות אינה מתגלה – היא נבנית, וכל יום מחדש הוא הזדמנות לאחוז בהגה בצורה נכונה ומודעת.

אנו מזמינים אתכם ב"קשב ואימון" לעשות את הצעד הראשון. לעבור ממסלול של הישרדות כרונית וכתישת קשרים משפחתיים, לתהליך עמוק של למידה, אימון, ובניית רשת ביטחון אמיתית שתאפשר לכם וליקיריכם לחיות בטוב, בבטחה ובהנהגה עצמית מלאה. פנו אלינו עוד היום לייעוץ וליווי אישי או משפחתי.

מוכנים להפסיק לשרוד ולהתחיל לחיות בטוב?

• רוצים להבין את התמונה המלאה של החיים עם הפרעת קשב? קראו את המדריך המלא ל-ADHD: הבנה, אבחון והתמודדות

• מרגישים שאתם צריכים כלים מעשיים כדי להפוך לכונן החיצוני של הילד שלכם? אתם מוזמנים להגיע להנחיית הורים ל-ADHD בקליניקה, או להזמין את הרצאת הדגל של "קשב ואימון"

11

5