שיתוף
למוח הADHD קשה להתנתק מחוויות מסעירות,
קשה לו לעזוב את התחושה של עוררות מוחית הנגרמת עקב אירועים דרמטיים.
לחזור לשגרה המשמימה נחווה כצניחה אל שעמום אפרורי מתמשך, בהשוואה למה שקרה.
קשה ככל שיהיה, מאיים ומפחיד, אך יש במלחמה/מצב חרום – אקשן.
ואקשן מעורר את המוח לפעילות חזקה, וזמנית.
ככל שעובר הזמן, ואנחנו כבר ביום ה28 למלחמה,
המוח כבר פחות מתרגש ממה שהוא רואה כעת.
אך הוא ממשיך לחפש את החוויה הראשונית.
אז הוא מפעיל התראות של אזעקות באזור אחרים,
רוצה להשאר מעודכן, אולי זה יקרה גם כאן?….
אולי משהו אחר כבר יקרה?…. אולי שוב נתעורר?…
כמו שקורה בהתמכרות.
היתה חוויה מסעירה. מחפשים לשחזר אותה.
אך כל צריכה נוספת של חומר או תוכן,
לא מצליחה לשחזר את הפעם הראשונה.
אז מגדילים מינון.
מבלים יותר זמן בחיפוש וטחינת תוכן ממוחזר.
זוהי מלחמה על התודעה שלנו.
כי כל עוד אנחנו מזינים את ההתמכרות לתכנים הללו,
האויבים שלנו מנצחים,
כי אנחנו לא חוזרים לחיים ולא שמים לב לעצמנו או למה שהסביבה שלנו צריכה מאיתנו.
אנחנו לא חיים,
אלא משרתים את שר המוות שרוצה להקטין ולצמצם את אזורי החיות שלנו,
אם לא באופן פיזי, אז בצורה תודעתית ורוחנית.
מה יעזור במצב הזה? מיקוד, ציר זמן, והרוח שגברה.
א. מיקוד – להתבונן בהתנהגות שלנו קצת ממעוף הציפור.
אם אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד,
כדאי ואפשר לעשות עם מישהו קרוב או איש מקצוע במיקרי קיצון.
לבחון – מה קורה בחיים שלי? איפה האסון הזה נוגע בי?
ואיפה נשארה לי חלקה שמורה ומוגנת, לא נגועה?
עד איפה אני נותן לזה מקום?
אילו הרגלים / פעולות הפסקתי?
למי אני חסר? מה אני צריך כדאי להתעורר?
ב. על ציר הזמן – להזכיר למוח שלי, שמצב החרום הראשוני חלף.
אנחנו לא במצב של הפתעה כרגע.
המדיה מנסה קשות לשמר את המתח.
ורוב גם מצליחה. אך אוביקטיבית, יושבי העורף,
במרכז הארץ לפחות, להוציא רגעים בודדים,
נמצאים כרגע בשיגרת חרום, ולא במצב חרום אקוטי.
וה’ הטוב ירחם וימשיך לחזק את עמו.
ג. הרוח שגברה – להתנתק על מנת להתקרב לעצמנו חזרה.
להתנתק רגע מהכאוס ולבדוק פנימה,
איך אני שם/ה את הארועים על הרצף של החיים.
מה שייך לעבר, מה להווה ומה לעתיד.
זה הזמן לקחת את עצמנו בידיים, ולחדש את הברית שלנו עם החיים.
לראות איפה אני יכול לפעול,
ולאן אני צריך/ה לגייס את הכוחות שלי.
האם אני באמת רוצה להמשיך להשקיע את מעט המרץ שיש לי צפיה/גלילה חסרת מעש?
איך אני עובר ממצב ספיגה פסיבי, למצב אקטיבי של תרומה לעצמי ולעולם.
למצב של סבלנות, רוך, והקרנה של נועם לעולם שאיבד את החיוך,
אך לא איבד את התקווה,
והידיעה שה’ עוז לעמו יתן, ה’ יברך את עמו בשלום
ואני בוחר/ת לא להכנע לאויב,
אלא להלחם על השלום, הפנימי והחיצוני.
בהצלחה,
הדורשת בשלומכם הטוב,
אילת
5
2
