שיתוף
יש לבעלי ADHD חלום – לחיות בלי קונפליקט בין מי שהם מרגישים שהם מבפנים למי שהם בחוץ. בנסיון להתאים את עצמם ל"סטנדרט" הם מאמצים לעצמם דמות כזו או אחרת שתבליט את המיטב שבם או תסתיר את מי שהם, כשהם מעל כולם – יש להם סיכוי להרגיש אולי כמו כולם. לעיתים המסכה נדבקת חזק והם שוכחים, או לא מפתחים את מי שהם באמת. פורים זה הזמן לעשות את ה"ונהפוך הוא" ולראות את מה שמעבר.
הבאתי פה שבע מסכות פופולריות במיוחד בקרב אוכלוסיית מאותגרי הקשב שסביבנו –
(*מעובד ממאמר של לינדה רוגלי, שאביגיל ואני הוצאנו לפני כמה שנים. קבלו גירסה שלי מחודשת)
1. הפרפקציוניסט/ית – "הכל חייב להיות מושלם". בדמיונו רק כך אף אחד לא ישים לב ששאר החיים שלו בכאוס אחד גדול. הפרפקציוניסט עובד שעות נוספות כדי לפצות על הADHD שלו. בדמיון שלו אם תהיה לו שליטה אבסולוטית (בדברים/אירועים/אנשים) – הוא יצליח להמנע מלגלות לעולם שהוא איננו מושלם.
2. הרוח החיה – "אני מספר בדיחות, אתה צוחק (איתי או עלי) אולי ככה לא תשים לב לשגיאות שלי, או תייחס להן פחות חשיבות". אנשים כאלה אוהבים את הזרקורים בתנאי שהם מאירים אותם באופן חיובי. אך בינתיים אף אחד לא מבחין בליצן שבוכה בפנים. ורבים כאלו בוכים בפורים.
3. האינטלקטואל – "אני רוצה שתראו כמה אני יותר חכם מכל אחד אחר בסביבה". האינטלקטואל עובד חזק להיות מבריק, וזה עולה לו בכוחות שאין לו. הרבה פעמים נראה אותו מפורק רגשית אחרי ארועים, פגישת עסקים פשוטה, או אפילו ביקור בגינה.
4. הלוזר/הכבשה השחורה – "זה קרה באשמתי. אני תמיד הבעייתי לא משנה כמה אני מנסה לרצות אותך". בתוך תוכו ה"לוזר" שונא את התווית הזו, אך נכנע לחיים של רחמים עצמיים ותת הישגיות. הוא לוקח בעלות על הכשלונות ולא מעז לראות שיש לו צדדים חיוביים. בראש שלו, גם אם יצליח, יאשימו אותו/יאשים את עצמו בכל כשל סביבתי אפשרי.
5. המעופף – העפיפון / הרחפן פצוע מהאשמות שווא, אך למד לשחק את משחק הטמבל שכולם מניחים שהוא, כך לפחות לא מצפים ממנו יותר מידי. הוא יאייש את צידי החדר, יצמצם את עצמו. גם כשהוא מגיע הוא מתנתק מהסביבה ולא לוקח חלק.
6. המרדן – "זה אני וזו דרכי! אם לא טוב לך, תתמודד! זו הבעיה שלך". המרדן הודף ממנו אנשים באמירות כעוסות, בגאווה ובכח מדומה. התנהגותו משמשת לו מגן מפני ביקורת. אבל גם מפני אינטימיות וקרבה.
7. גיבור-העל – "אני משמעותי כשמשהו גדול קורה". ככל שהאירוע /האסון גדול יותר כך הוא מתעלה יותר. הוא מצטייר כמציל ומושיע שאין לו תחליף. אך הוא לעולם לא יבקש עזרה לעצמו או יודה שזקוק למישהו אחר.
למבוגרים וילדים עם ADHD הצורך להסתתר כ"כ אקוטי שהם משתמשים בדבק מגע לקבע את המסכה. האני האמיתי שלהם, לתפיסתם, כ"כ פגום שאסור שאף אחד יראה אותו, לעיתים גם לא הם עצמם. ולפיכך גם אין להם הזדמנות לפתח אותו. אלא רק לבכות אותו במסתרים.
אך, כל מה שהם רוצים זה להיות אהובים כמו שהם, ללא המסכה.
השלב הראשון לאהוב את מי שאתה באמת, הוא לצאת לאור מאחורי מסכת הADHD
ולשם כך הבאנו כמה טיפים:
דע וקבל את המסכות שלך. כשאתה לובש מסכה הרבה זמן, אתה שוכח שאתה לובש אותה. המסכות הגנו עליך בעבר, הגיע הזמן לעשות סדר: א. לזהות שהמסכה זה לא אתה. אתה נמדד לא רק על פי התיפקוד שלך , אלא גם על פי המהות שלך. זהה אותך. ב. הנח למסכה באהבה. אל תתנזר, ואל תתמכר לה.
היה ראלי – להשיל מעליך את הכיסוי בבת אחת זה דרסטי. במינון הנכון יתכן והמסכה עדיין תשרת אותך. ודא שאתה בוחר בצורה מודעת במה שמשרת אותך נכון, ולא רק נשאב להרגל ישן.
זה לוקח זמן – אם חיית עם מסכה הרבה זמן, יתכן והקרובים אליך לא מכירים את ה"אני האמיתי" שלך. אל תתן לזה לעכב אותך משינוי. היה כן עם אחרים בקשר לשינוי שברצונך לעשות והתרועע עם אנשים שאוהבים את מי שאתה באמת.
תן לאני האמיתי שלך לזרוח – הפוטנציאל העצום של המוח הADHD יכול לשרת אותך רק כאשר אתה נינוח ושלם עם עצמך. זכור שנולדת יחיד ומיוחד, ולא יהיה עוד אחד כמותך בכל ששת אלפי שנות הבריאה. אז חייה את חייך במלוא עוצמתם, גם עם ואע"פ האיידיאייצ'די האישי שלך. העולם מחכה לך. רק כך הוא שלם.
4
2
3 מחשבות על “מסכות או לא להיות ADHD”
מחילה, אבל אין שום הבדל בין הצורך הרגשי של כל אדם בין עם אובחנה לו הפרעת קשב ובין אם לא לפתח דפוסי התנהגות, הצורך להיות אהוב ומקובל הוא צורך אנושי קיומי.
המאמר ערוך הצורה יפה ואסתטי אבל לא מדייק ולא ממקד ובעיקר לא מחדש כלום לגבי הצורך רגשי ייחודי לבעלי בעיות קשב
בכלל אין דבר כזה "אני אמתי" אדם הוא שילוב של כל הטיפוסים שהצגתם חלקם דומיננטיים יותר וחלקם פחות בכל אדם, האני האמתי הוא רק "נשמה שנתה בי טהורה היא" ולא שום ביטוי אישיותי זה או אחר
יפה אמרת שהצורך היות אהוב ומקובל הוא צורך אנושי קיומי.
הפרעת קשב בהגדרה היא אוסף של התנהגויות אנושיות רגילות – שמופיעות בהקצנה.
לכן, המופעים של תסמיני ההפרעה לא מפתיעים ולא חדשים. אנחנו מכירים אותם מהתנהגויות אנושיות רגילות.
אלא שבADHD העוצמה והאינטנסיביות של החוויה – הופכת דבר שהוא אנושי ורגיל – למצב של הפרעה ותקיעות בחיים.
אך שלא נתבלבל – הפרעת קשב לא מגדירה את האדם עצמו. היא אתגר שיש לו.
כמו שלא נגדיר את אופיו של האדם על פי מספר הנעלים שנועל או על פי מצב רפואי כזה או אחר.
האדם הוא שלם, כמו שציינת – נשמה טהורה. ואני מוסיפה – זו נשמה יחידנית, טובה ובעלת יעוד שבלעדיה לא יהיה העולם שלם.
אופיו ואישיותו של האדם – שכולל את מידותיו, מחשבותיו, התנהלותו וכו’ – הם דברים שעליו לזכך במהלך חייו.
האתגר לבעל הפרעת קשב הוא – להפריד בין מי שהוא באמת :נשמתו הטהורה וחלקיו השלמים – לבין החלקים שעדין בהתהוות וזקוקים לשינוי. זוהי עבודת האדם באשר הוא. והיא מאותגרת שבעתיים כשיש הפרעת קשב שמערימה קשיים וכשלונות.
האתגר הזה גורם לבעלי ADHD להסתתר מאחורי סנדרום המתחזה, בנסיון להסתיר מהעולם את הקושי. אך זה בעיקר מבלבל אותם, ומונע מהם לעשות את העבודה הנדרשת. כשעושים את ההפרדה הזו, אפשר להתחיל להתמודד בצורה בריאה יותר.
אהבתי!
אבל יש מצב שיש את הכול ?😉
(כי אני בכל אופן הזדהיתי עם כל המסכות)
וחוץ מזה איך אפשר באמת להגיע לאני
אם לאדם אין שום יכולת בעולם לדעת מי האני שהוא
הרי רב האנשי ADHD מתמודדים עם המציאות הזו מגיל קטן מה שגורם להם לחפות ולייצג מישהו אחר