האם יש מקום לאשמה בהורות, במיוחד ביחס להורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. מה באה האשמה לשרת? איך הורים יכולים ללמוד מהטעויות שלהם ולבצע בחירות טובות יותר בעתיד? מהי ההזדמנות לצמיחה אישית ולשינוי שהרגש הזה מזמן?

המאמר בוחן את הרצון של אנשים עם ADHD לתת ולעשות יותר מאחרים כדי להרגיש שווים ומקובלים. הוא דן בגורמים הנוירולוגיים והפסיכולוגיים העומדים מאחורי צורך זה, כולל שחרור דופמין, אימפולסיביות והתשוקה להכרה ושייכות. המאמר מדגיש את החשיבות של אמפתיה אמיתית ואכפתיות לזולת, ולא של מניעים מרוכזים בעצמם, על מנת לשמור על השפעה משמעותית ומתמשכת. זה גם מעודד התבוננות פנימית ושיקוף עצמי כדי לנקות את הנשמה ולתעדף צמיחה פנימית על פני אימות חיצוני.

על ההתמודדות עם קושי בשינוי ואיתור התיפקוד הניהולי שתוקע את החיים גם אחרי שחושבים שיודעים איך להתמודד עם ADHD

עיצומה של מלחמה וכאוס, ניכר שינוי לקראת חזרה לשגרה. אנו עשויים לחוש תחושת חוסר חשיבות בהשוואה למעשי הגבורה בחזית.

מוח ה-ADHD נמשך לעוררות גבוהה של מצבי חירום, אך עלינו להתמקד מחדש בהווה, להתחבר לעצמנו ולבחור בשלום הפנימי.

טיפול והבנה משורש ההתחלה של הadd והodd בעודם ילדים