(לא) מאוחר לומר אחרתי

זו לא התנצלות או הצטדקות. זה שיתוף מפעימות הלב אל לב.

אם יש משהו עיקבי בהפרעת קשב – זה חוסר העיקביות

אך איחורים הם דבר די עיקבי למי שיש ADHD

ואף על פי כן גם אנחנו רוגזים על איחורים 

ומופתעים שאחרנו. שוב.

זה לא אומר שלא ניסינו להגיע בזמן,

זה  לא אומר שזילזלנו,

זה בטח לא אומר שאנחנו אוהבים לאחר,

או שלא איכפת לנו.

גם כשמתכננים את לוח הזמנים לעיתים – לרוב – נגיע באיחור. 

כשאנחנו מצטדקים, מאשימים ומקטינים את האיחור – 

זה לא כי אנחנו לא רואים את הכעס או הכאב שלכם,

זה רק נסיון שלנו להרגיע את ההרגשה הקשה שמלווה את החוויה.

אם נראה מבחוץ שנהיינו אדישים לכאורה לאיחורים, 

זה רק בגלל שלא היינו מסוגלים יותר לסבול את הגולה בגרון והסטרס המתלווה להגעה מאוחרת. 

לרוב תראו אותנו מהדסים מעדנות כאילו זה הזמן הכי נכון להגיע.

או נחפזים אל המקום כאילו אנחנו הוי איי פי שהועיל בטובו להופיע.

אף פעם לא תדעו על כל המקומות שלא הגענו, 

שויתרנו כי כבר מאוחר,

ששלימנו בריבית על הפיגור והאיחור.

רק דעו,  שבפנים אנחנו כועסים על עצמנו ומתביישים הרבה יותר ממה שאתם מדמיינים, 

זה קשה תמיד להיות מפגר, אחר מחוגי הזמן.

זה קשה להסתנכרן עם פעימות היום האוזל והמחוג הדוהר, 

כשאין לך בכלל תחושה ואומדן כמה הוא זז מהר.

קשה לחיות כשגלגלי השיניים של הזמן נוגסות לך בגלגלי הלב.

אך יותר משאנחנו שונאים לאחר, אנחנו פוחדים להקדים. (אך על כך בפוסט אחר).