אכן התלבטות. ואני רוצה להרחיב את שאלתך ולכלול גם את ההתמודדות הלא קלה של בנות שמקבלות התאמות ללמידה בבתי הספר והסמינרים. או בכתה קטנה. או בשילוב. 

כל ילד כמו גם האדם הבוגר, רוצה להיות חלק אינטגרלי מקבוצה, להיות חלק מהכלל, להיות שייך. גם בגיל ההתבגרות – הנערים/נערות מפתחים את האישיות האינדווידואלית שלהם – הם רוצים |להיות שונים כמו כולם|”. זהו צורך השרדותי של המין האנושי, להיות חלק מקבוצה. כל שוני מתקבל בחשש הן מצד הפרט, שמרגיש מוחרג ומבודד. הן מצד הקבוצה שמרגישה באופן לא מודע מאוימת ברמה מסוימת  מהשוני ולפיכך ביקורתית משהו. 

מאוד טיבעי שבנך רוצה להתחיל “דף חדש” כמו כולם. לקבל הזדמנות שווה. כי באמת בפנים, הוא כמו רבים אחרים שמתמודדים עם הפרעת קשב, מרגיש מאוד שונה. על אחת כמה וכמה כשהוא מקבל “הטבות” והחרגות שמבדלות אותו מקבוצת החברים שהוא כה רוצה להיות חלק ממנה. 

גרוע עוד יותר המצב של אלו ששם מוקרא בקול לצאת לשיעור של הוראה מתקנת, חברותא, הקראת מבחנים, או התאמות אחרות באולם הסמוך. 

זכורני נערה מקסימה שחוותה במהלך כמה שנים את הבושה של הצורך לצאת להקראת מבחן. היא העדיפה לוותר על ה”פרווילגיה” ולהצליח פחות במבחן, רק לא להתבייש מול כולם. היא הגתה רעיון להקים מייזם למנוע את הבושה והתיסכול מהבנות האחרות על ידי הודעה דיסקרטית ומוקדמת למי שמקבלת התאמות – מתי ואיפה תערך ההקראה. יה”ר ותצליח לגייס את המוסד הלימודי למערך שכזה. 

קשה עד בלתי אפשרי להגיש עזרה למי שאינו חפץ ואף מתנגד לקבלת אותה. לכן, עלינו א. לגייס את הילד ללמוד את הקושי שלו, קרי – להבין מהי הפרעת הקשב הספציפית שלו. ב. לגייס אותו להיות חלק ממערך ההתמודדות עם הקושי שלו. זה לא דבר שאפשר לעשות עבורו, או מאחורי גבו, זה דבר שחייבים לעשות יחד איתו. 

אין שני אנשים שיש להם את אותה הפרעת קשב. צריך לבדוק איך ההפרעה באה לידי ביטוי אצל בנכם ומהם הצרכים שלו נכון לעכשיו. יתכן שמה שהיה נכון לפני שנתיים, כבר לא רלוונטי. הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית, שמשתנה עם הגיל. היא לא בהכרח עוברת, אבל היא יכולה לשנות את ביטוייה. צריך לבדוק מהם הצרכים העכשויים של בנכם.

 כמו כן, לא כל ההתאמות תהינה נכונות עבור כולם. צריך לבדוק איפה זה פוגש אותו ומה הצורך האמיתי שלו. למשל, יש בעל ADHD שיעזור לו לשבת קדימה על מנת לא להיות מוסח מכל הפעילות של חבריו לכתה.  ויש כזה שדווקא עמידה בסוף הכתה תאפשר לו לגייס קשב לנלמד. 

מה שחשוב זה לעשות בירור עם הילד, המחנך , מאמן קשב שמלווה אתכם והרופא המטפל – על מנת לברר את המצב הקיים. להציע אפשרויות להתמודדות, ולקבוע יחד עם הילד תוכנית פעולה נסיונית לפרק זמן של שבוע עד שבועיים לבדיקה. 

באשר למורה או הרב’ה – לא כל המחנכים מודעים לקשיים המורכבים וההשלכות של הפרעת הקשב. רבים לא יודעים למשל על הרגישות יתר לדחיה והחוויה הריגשית הקשה שכל רמז של סכנת כשלון נושאים בקירבם עבורם. ובעבורם, להיות מוחרג ושונה, גם מוצלח לימודית – נחווה ככשלון חרוץ, ‘ואין הצר שווה בנזק המלך’. לכן לעניות דעתי , חשוב לשתף את המחנך בקושי הספציפי של בנכם ובדרכי ההתמודדות שברצונכם להפעיל. א. על מנת  שיוכל לתקשר עם בנכם בצורה עדינה ודיסקרטית על ידי סימנים מוסכמים בינהם – על פעולות מסוימות שהילד צריך לבצע, או להחזיר אותו לקשב. ב. על מנת שהוא יוכל לעזור במעקב אחר ההתפתחויות, ולא לתת לילד להמשיך בתוכנית שתגרור חלילה פתיחת פערים מיותרים שיהיה קשה לגשר עליהם, אם לא נדע על קיומם לאורך זמן.

מאחלת לכם ברכה, הצלחה, תקשורת בריאה והרבה נחת.

אילת ווגברייט, מאמנת אישית לADHD ומנחת הורים לילדים, נוער, ומבוגרים עם הפרעת קשב והתנהגות

1

1