1. כי המודעות שלנו עולה. יש יותר ידע על הנושא. קל יותר לזהות אנשים שהיו מפוספסים בעבר (כמו בנות עם ADHD – אצלן ההפרעה מופיעה קצת אחרת והיום המודעות לכך עולה. היום יודעים לזהות שלקשיים שלה ויש שם).

ADHD, כמו הפרעות נוספות, היא הפרעה נוירוביולוגית ונוירוכימית שפוגשת סביבה. תנאים סביבתיים מאפשרים  להפרעה לבוא לידי ביטוי ביתר שאת, או לרכך אותה. הסביבה משפחתית, לימודית, חברתית, תרבותית משפיעה .על אופן ביטויי ההפרעה. היא לא גורמת את ההפרעה – אך היא משפיעה על אופן הביטוי שלה.

2. המתח במוסד הלימודי – למורה שיש 30 תלמידים בכיתה יהיה קשה לתת את תשומת הלב הפרטנית הנדרשת והמשוב התכוף שיכול להקל על ביטויי ההפרעה של הילד עם הADHD בכיתה, ואז נראה את ההפרעה ביתר שאת. (העבודה בחברותא בישיבות היא מענה נפלא. רבים חווים הנאה גדולה מלימוד עיון בחברותא, אע”פ שמתקשים לשבת בשיעור.)

3. שרות הדוב של השינוי הטכנולוגי על רמת הקשב. בראשית היו ספרים, אחר כך הגיעו בלוגים, כתבות התקצרו לפוסטים קצרים, סרטים הצטמצמו לטיקטוק. זמן הקשב הנדרש לקבלת מסר מתקצר והולך. אנחנו חשופים לשינוי הזה גם אם אין לנו מסכים. פעם היה צריך ללכת לנהר לכבס, לחכות שיתייבש, לחמם מגהץ. היום תהליכים ארוכים התקצרו ללחיצת כפתור. אין צורך לפתח קשב מתמשך, להמתין לתוצאה, או לתת למוח לנוח בין לבין. היום אנחנו מקפצים בין גירוי לגירוי, בלי זמן עיבוד, בלי מאמץ. כמו כל שריר שלא מאמצים אותו – הוא מצטמצם ונעלם. גם אם מסכים לא גורמים להפרעת קשב, השינוי הטכנולוגי תורם את חלקו לתרבות צריכת ידע וגירוי שלא תומך בפיתוח קשב בריא, במידה ולא משתמשים בו כראוי, ולא מתרגלים באופן פעיל  קשב מתמשך. (ניסיתם לעמוד על רגל אחד לאחרונה? נסו את זה עם הילדים, ותגדילו את הזמן כל פעם ב30 שניות נוספות. ניסיתם מיינדפולנס?)

4. בעבר חשבו שדיאטות עתירות סוכרים וחומר מאכל גורמות לעליה במספר המאובחנים, אבל לא נמצאה לכך הוכחה מחקרית באמת. מה שאנחנו כן יודעים זה שלילדים/אנשים  שיש להם רגישות לסוכר ו/או חומר מאכל (כמו רגישות לגלוטן) נראה אצלהם התכנות גבוהה יותר להחרפת תסמיני ההפרעה. אך לא ליצירתה.

1