משגיח יקר,
זכינו, בני ואני לראות אותך היום בסופר הגדול של השכונה. אך אתה אולי, לא זכית לראות אותנו.
אתה יודע כל יום חמישי בני מקפיד לבוא ולערוך עבורנו קניות לשבת. גם כשהוא רחוק, גם כשהוא עסוק – בחמישי אחה”צ הוא מגיע. הפעם בא מוקדם והלכנו יחד. הוא בחולצה הזרחנית שלו ואני במטפחת תואמת לאות הזדהות איתו. חשוב לנו לשמור על קירבה לילד לב הזהב הזה. כבר לא ילד. אך אותו לב זהב. מקדים שלום לכל אדם, מאיר פנים ומשמח. באמת לא זיהית אותו? כי עברתם באותם השבילים ועצרת באותם המקומות. גם לקופה הגענו יחד. התעלמת. כאילו הוא היה אוויר.
בזמנו, אחרי כל מה שהוא עבר, קיווינו שבישיבה שלך יעטפו אותו בחום ויקרבו אותו באהבה. אך כשהוא לא קם בבוקר, טענת לי שהוא לא רוצה לקום. אך משגיח יקר, אם הוא היה יכול או רוצה לקום, האם היה מגיע לישיבה שלך? כמה חודשים עברו עד ששמת לב שהוא לא שם? האם גם אז לא שמת לב?
רק בסוף הקניה הוא אמר לי , “הנה הרב המשגיח. הוא לא אמר לי שלום”. וסובב את הפנים שלא אראה את הכאב בעינים שלו, אך לא יכולתי שלא לראות ולשמוע ולחוש את החץ בלב.
האם היה כל כך קשה לומר שלום לבחור שסילקת בבושת פנים? שכבר לא שחור לבן, אבל קרוב יותר מתמיד אל האמת ואל עצמו ואל מה שנכון לו על מנת לשמור על שפיות ועל תפקוד ועל צלם האדם… ?
לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו: “אתה יודע בן, אני שמחה שהוא ראה אותך בחולצה הזרחנית הזו. אתה עושה את תפקידך – למצוא את מקומך בעולם. הוא, שתפקידו לשמור על הבחורים בישיבה – נכשל. תחשוב על זה”. ואני בטוחה שכך תעשה.
הרי בני עושה את המסלול המאתגר שקבע לו הבורא ומחפש את יעודו ומגשש את דרכו להתדבק בו. אני עושה את עבודתי להגן עליו. האם גם אתה עושה את העבודה שלך? גם אם לא משלמים לך להתייחס לבחורים מחוץ לשעות העבודה, האם זה לא ראוי לומר שלום, להיות טיפה איכפתי, להאיר פנים? הרי הוא לא שינה כי טוב לו. לא עניין אותך לדרוש בשלומו? הרי גם לך יש חלק בחולצה הזרחנית. הלואי ויהיה חלקך גם בטוב שעוד יגיע, עת יבוא עולם לתיקונו. אני יודעת שלילד הזה שלי – יהיה חלק גדול.
חותמת בכאב,
אמא של הילד עם הלב השבור מזהב.