מכתבים מהחדר מכתבים מהלב
אהרן ידידי,
מה נשמע שם בארץ הקודש? מקווה שאתה מסתדר.
לא רוצה לגרות אותך, אבל בחיים שלי לא הייתה לי כזאת תקופה טובה, פשוט חלום, אחרי כל השנים המבאסות האלו, סוף סוף משהו טוב! כל כך כיף ומעניין פה, טוב לי!
אבל קודם אני יספר לך קצת מה קורה טכנית.
כמו שאתה יודע אני לומד בישיבה פה בפרבר של וושינגטון הבירה. זאת ישיבה עם כמות מצומצת של בחורים, אולי 30, ויש פה רבנים ממש מיוחדים. תאמין או לא, אבל לשמחתי חזר לי סוף סוף החשק ללמוד גמרא [שנעלם לי עם השנים] ואני לומד, אולי לא כל הזמן, אבל הרבה יותר מחובר.
בסביבות השעה 6 רוב התלמידים הולכים לאוניברסיטה ללימודים, אני כמובן לא, אז אני מוצא התעסקויות שונות, יש פה איזה תלמיד של אבא שלי שמקליט את השירים שלו אז אני עוזר לו עם זה מדי פעם. אחר כך יש בערב עוד קצת לימוד ותפילת ערבית. והיום נגמר בעשר. כל כך יותר קל כשהיום לא ארוך אינסופי בלימוד מהבוקר עד הערב. ויש הפסקות וזמן לדברים אחרים.
גם נחמד לי פה שאוהבים אותי כמו שאני, לא שופטים כל כך, אני הישראלי המעניין שהגיע, מבחינתם זה מעניין ונותן צבע, אני מרגיש אהוב פה.
תדע לך, שעד כדי כך שטוב לי, שהייתה לי שיחת טלפון עם אבא שלי, בזמן שהסתובבתי ליד האגם (המלוכלך קצת) עם הברווזים שנמצא ליד הישיבה, ושאלתי אותו שאלה, ממרום גילו. לא תאמין מה הייתה השאלה, אבל השאלה שלי הייתה- איך הם החיים? טובים באמת? יכול להיות שחיים יכולים להיות טובים? החוויה הבסיסית שלי מכל כך הרבה שנים היא, שגם אם טוב, מאחורי הפינה מחכה משהו רע, והנה- טוב לי… ממש! ואני שמח. אז רק רציתי לדעת איך הם החיים, האם זה בסדר שטוב לי, והאם יש סיכוי שזה ימשיך. בטח שאלה די מזעזעת לאבא לשמוע מהבן שלו…
האמת היא שנראה לי שאני רוצה לגור פה, מרווח פה, יפה פה, והאנשים יותר סובלניים.
אתה לא מבין, כל כך מעניין פה! הכל חדש ושונה. אני יושב בנסיעה סתמית ופשוט בוהה בחלון ולא מוכן לפספס בית או עץ, הכל כל כך מעניין. אני גם יכול לקפוץ ממקום למקום, ולא משעמם פה, נוסע לדוד שלי בניו יורק, לחברים בבוסטון, חיים צבעוניים! לא באתי פה להשתולל, ממש לא, אבל הצבע שהחיים מקבלים זה גן עדן, ממש להתעורר ממצב של מוות מוחי למח שתמיד מעניין לו. והאפשרות הזאת של לזוז ולטייל ולהיות אהוב, בלי להרגיש “מה אתה עושה בבית? למה אתה לא בישיבה?” זה ממש עושה אותך נורמלי.
טוב, לא באתי להוציא לך את העיניים, רק לספר לך שטוב לי, אני בטוח שאתה שמח בשבילי.
מקווה ששלומך טוב ונשמור על קשר
14
8
כשהורים מגיעים לתחושה של מיצוי הכלים המוכרים להם, הם פונים לנתיבים חדשים כדי לנסות לעזור לילד לפתוח דף חדש. זה יכול להיות על ידי העברה לכיתה מקבילה, בי"ס שונה, עיר אחרת ולעיתים אף ארץ אחרת.
יאיר מוצא את עצמו מחוץ למוכר והידוע, חופשי מהתחרות הלא מידתית שחי בה. התחושה של "שונה" בעולם נוירוטיפיקלי, שלא תומך ביחודיות של מוחו נרגעת לזמן מה, כאשר הוא פוגש עולם חדש.
לתחושה האופורית והרעננות שלו יש כמה וכמה גורמים:
א. הורדת הלחץ והציפיה ממנו ושלו מעצמו. בסביבה החדשה הוא הכוכב החדש שלא צריך לעשות הרבה כדאי להרשים את הסביבה, די לו שהוא הישראלי הצבעוני כדאי לזכות אותו באהדה ועניין של הסביבה.
ב. בזמן לחץ יש עוררות יתר של החלק הרגשי של המוח. חושי ההישרדות שנמצאים בעוררות יתר חוסמים את נתיבי הלמידה, הזיכרון והתפקוד הנורמטיבי. כאשר מפלס הלחץ יורד, אוטומטית האדם יהיה יותר זמין לתהליכי למידה ושימוש בכישורי קשב ותפקודים ניהוליים. זה מרגיש טוב להיות מעורב, יצרני וחי.
אך לאן נעלמה הפרעת הקשב? איך זה שפתאום "חזר סוף סוף החשק ללמוד" ? ובכן,
יש להבחין בין חומרת ההפרעה לבין חומרת ביטויי ההפרעה.
ילד יכול להיוולד עם רמת הפרעה נמוכה בינונית או קשה, אך תנאים מסוימים יכולים להחמיר או להיטיב את הביטויים שלה.
אותה הפרעה יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה חלשה יותר או בצורה מוקצנת בעקבות הנתונים הבאים:
קשר של האחד על אחד. אנשים עם adhd, מתפקדים הרבה יותר טוב באופן פרטני מאשר בקבוצה. כשיש אדם שמתעניין רק בהם לרוב עוצמת האתגר תרד.
סביבה חדשה לעומת סביבה מוכרת. כשמגיעים למקום חדש, יתכנו שני מצבים. או שההתנהגות תהיה פראית ממקום של חוסר ביטחון. תחושת איום שמובילה לחוסר שליטה. או- אם זה מקום שיש בו אקשן, חידוש וריגוש - שם התפקוד יעלה ולא נראה את עוצמת ההפרעה.
כמו שקרה עם יאיר. כשהחדש הופך גם הוא להיות מוכר, כשהחידוש הופך לשיגרה - התסמינים יעלו ויצוצו. שוב, כמו שקרה עם יאיר בהמשך כשחזר לביקורו השני בנכר, שם החוויה שלו היתה הרבה פחות מרנינה.
סמכות אסרטיבית ומכבדת לעומת חוסר גבולות
נוכחות אב לעומת אם.
קבלת משוב לעיתים תכופות
תוצאות מיידיות לעומת מאוחרות
תוצאות משמעותיות עבורו לעומת תוצאות לא משמעותיות
סביבה ירוקה ומרחבים פתוחים לעומת סביבה צפופה ועירונית.
ליאיר אין יותר כוח לקושי ולסבל. תפקוד בסיסי שכל בחור בן גילו מסוגל להם, בזכות עוררות מוחית שתומכת בהטמעת הרגלי חיים - עולה ליאיר בקושי רב ובסבל. הריגוש שבחידוש שחש במקום החדש מעוררים את מוחו הרדום בעל כורחו. שוועה עולה מדבריו שהטוב ימשך. תחושה שסוף סוף הגיע למנוחה והנחלה.
אך החיים דינמיים ומשתנים. היום נגמר ובא לילה, הקיץ מפנה את מקומו לסתיו. הבריאה קוראת לאדם להכיל את השינויים ולנוע בתוכם. אין דבר שנמשך לעד. אך במוח שעדין לא גמר להבשיל, במוח שהינו מעוכב התפתחות, כמו אצל בעלי ADHD - ההסתכלות לרוב תהיה טוטלית ודיכוטומית - יש חוסר גמישות להכיל את המורכבות של החיים. להכיל את העובדה שאחרי כל עליה, מן ההכרח תבוא ירידה. ואין זה דבר רע. אך דורש גמישות . גמישות היא אחד מהתפקודים הניהולייים האחרונים להתפתח גם במוח נוירוטיפיקלי, ומאותגר עוד יותר במח בעל הפרעת קשב.
